משלחת סולידריות של נטורי-קרתא - כאפיות מצועצעות על הכתפיים – מצטלמת בעזה עם אכרם הנייה, תשורות בידיה. בסיוע ארגון 'שוברים שתיקה', מאשימים עשרות מלוחמי 'עופרת יצוקה' את צה"ל בפשעי מלחמה, בתיזמון מושלם עם ועדה חוקרת מטעם האו"ם. הם לא פנו לצה"ל תחילה, לא הזדהו בשמותיהם.
במסעה לעקירת ההתנחלות היהודית מקיימת 'שלום עכשיו' רשת הלשנה לגורמי חוץ, שגם ממומנת בגלוי ע"י האיחוד האירופי ואחרים; כל שבוע מתייצבים בבלעין ובנעלין בשורה לוחמנית מול צה"ל, ביחד עם פעילים ערבים וזרים עוינים – גם יהודים ישראלים; בישראל חוששים וחושדים באובמה ובמדיניותו, אך בעיצובה השתתפו "קבוצת ג'נבה" הישראלית בראשות ביילין ויורדים ישראלים.
המשותף לכל התופעות האלו – חציית קווים, הזדהות ושת"פ עם גורמי חוץ, תערובת של אהבת זרים ושנאת בני עמם.
בראש החץ של המתקפה בכל העולם עומדים אקדמאים מישראל. אבי שלאים: "הציונות היום – אויב היהודים", "ישראל – גדול האיומים על שלום העולם". חיים בראשית, ביחד עם 300 אחרים ב"גרדיאן" הבריטי: "ישראל חייבת להפסיד במלחמה.. השתמשה בכוח פלילי... ערכה טבח". חלקם קוראים לחרם על ישראל, טוענים שהמצור על עזה מזכיר להם את גטו וורשה. נורית פלד-אלחנן, מרצה באוניברסיטה העברית, כתבה לנשיא הפרלמנט האירופי על: "הפוגרום של פושעי צבא הכיבוש" נגד "גיבורי עזה". הפרופ' נוה גורדון מאוניברסיטת ת"א כתב בעיתון זר: "כמו בהמות לשחיטה, ממשלת ישראל מספקת עזרה לפלשתינים כדי לקבל יד חופשית להתקיף אותם". יובל יונאי מאוניברסיטת חיפה תקף את הטענה שרוב ההרוגים הערבים במלחמה היו לוחמים: "גם את היהודים שנלחמו על חייהם בגטו וורשה יכלו לכנות לוחמים".
הסופר א.ב. יהושע פונה אף הוא החוצה. במאמר באיטליה קרא לנשיא בוש להחזיר את שגריר ארה"ב מישראל, כדי ללחוץ על ישראל לעקור מאחזים. מאיר שלו מתלונן על בימוי האופרה "שמשון ודלילה" בבלגיה ע"י שני במאים מישראל, אחד מהם יהודי – עומרי ניצן. בהצגה הזאת הישראלים הם הכובשים הפלשתים ושמשון הוא שאהיד פלשתיני, המפעיל חגורת נפץ. "כך" אומר שלו, "מכשירים את המחבל המתאבד של היום".
זלמן שובל שואל - "מדוע סרטים ישראלים כה רבים הם אנטי-ישראלים במסרם וברוחם?" מחקר של דר' אילן אבישר מן החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א קובל על "גל סרטי קיפול הדגל", על הצגת הערבי כ"יפה וצודק", אודי אדיב כגיבור חיובי וצה"ל כלוקה בשחיתות מוסרית. ג'אד נאמן, התומך בזכות השיבה ובעזמי בשארה ואת ישראל מציג כמדינת אפרטהייד, פרסם ביום בו זכה בפרס ישראל מאמר שכותרתו "הלאומיות היא דת הרוצחים".
פרופ. ג'רלד שטיינברג מאוניברסיטת בר-אילן מתלונן על "הקרן החדשה לישראל", המחזקת את הקולות הקיצונים ביותר בקרב ערביי ישראל. שליש מתקציבה מוקדש ללמעלה מ-20 ארגונים "המשתמשים בכסף כדי לצייר את הריבונות הישראלית כשטנית ונטולת לגיטימיות .. חלקם קוראים לציונות גזענות ומפיצים חוקה חילופית לישראל המבטלת את תפיסת המדינה היהודית."
עצומה הוגשה להנהלת אוניברסיטת ת"א נגד הענקת האמצעים לקבלת דוקטורט (לאתיקה!) לעומר ברגותי, "חבר מייסד של הקמפיין הפלשתיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל". העצומה נדחתה בהנמקה שהאוניברסיטה "מעודדת את חופש הביטוי".
והתוצאות ההרסניות מחלחלות כלפי מטה: לעבר אוטובוס של מגורשים מגוש קטיף צרחו חברים מקיבוץ רעים הסמוך: "הגיע יומכם, מתנחלים מנוולים!" הדוקטורנטית נורמה מוסי, ממקימות הארגון "זוכרות", מדברת בזכות מיפוי הכפרים שמהם גורשו הפליטים הערבים, כדי להקימם מחדש. "כדאי ליהודים לוותר על הריבונות, כי חיים כמיעוט יאפשרו להם לחיות באופן שבו הם רגילים."
ניתן לסכם בדבריו של הרצל (יצחק וייס – "הרצל קריאה חדשה"): "איבה כזו לרעיון היהודי הלאומי לא הראו, ולעולם אף לא ייראו, שונאי ישראל היותר עזים וחצופים. אכן, האנטישמים האמיתיים הם, ביסודו של דבר, המתבוללים היהודים, והם גם המסוכנים ביותר".
יש מכנה משותף בין מה שחווה וכאב הרצל לבין הפתולוגיה של שנאת ישראל העצמית בימינו: התאווה, לאו-בת-כיבוש, להרס עצמי, שבמדינתנו הפרוצה אין מי שיעצור אותה. קמפיין רצח האופי במטרה להרוס ולהחריב החל במתנחלים, והכל החשו. עכשיו כבר "באים לקחת" - כדברי הכומר נימלר על קורבנות הנאצים - גם את צה"ל, גם את הריבונות, גם את הזכות להתגונן ולבסוף גם את האדמה שבתוך הקו הירוק. מפוסט-התנחלות לפוסט-ציונות. אפֵלה בצהריים.
