פרשת דודו טופז לא מפסיקה להפתיע. מדי יום נחשפים עוד ועוד פרטים, תכנונים, אמצעים וחומרים בהם השתמש הראשון בבידור במסגרת פרויקט חייו, כפי שנראה.
שלושה קורבנות נפלו לידיו של טופז ולידי שלוחיו, וקורבנות פוטנציאליים נוספים היו בקנה. הקורבן הראשון היה מנכ"ל חברת 'קשת' אבי ניר. באותם ימים עסקה התקשורת בשאלה מי יכול היה לבצע את התקיפה. שמו של טופז עלה כבר אז.
הימים ימי ראשית הפרשה ותוכנית חדשה עמדה לעלות לאוויר- 'השתולים'. תוכנית תחקירים שעסקה בפרקיה הראשונים באולם ארועים שפעל לא כשורה ובגרעין הקשה של אוהדי בית"ר ירושלים, שברגע השיא, עת זכתה הקבוצה בגביע המדינה, התנגדו ללחוץ ידיים לשר הספורט הערבי. שמועה שהופצה טרם שידור התוכנית קשרה את מעשה האלימות כלפי מנכ"ל קשת, בתוכנית התחקירים החדשה.
אמצעי התקשורת השונים פרסמו כי התקיפה קשורה כנראה לתוכנית התחקירים החדשה, מבלי לציין האם התוקפים קשורים לאוהדי בית"ר או לבעלי אולמות הארועים. מבלי לשים לב, קבלנו מבצע- "2 במחיר 1". פרסום של שתי תוכניות במחיר פרסום ידיעה אחת.
אוהדי בית"ר היו חפים מפשע. גם החשדות בדודו טופז לא ביטלו את האשמה הסתמית. למה לתת לעובדות להטעות את הרייטינג? ושוב עולה השאלה - מי שולט בתקשורת - העיתונאים או הזכיינית המצליחה? מה בדבר אחריות התקשורת בדיעבד על נושאים בהם עסקה? מה בין פרשנויות לא מבוססות, הערכות שגויות והטלת קלון על חפים מפשע? מה מקומה של התקשורת בתיקון הרושם הרע שנוצר והיא עצמה אחראית לו?
מה? לא כלום.
