1969: "חלילה לנו להתערב בחקיקת הכנסת"
|
|
|
שוויון מהותי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
בפסק דין זה ראה את עצמו בית המשפט העליון כמי שלא מוסמך להתערב בביקורת שיפוטית בהחלטות הכנסת, ונקט רטוריקה ענווה ולפיה "חלילה לו להתערב במעשה החקיקה של הכנסת, ולשלוח יד מעבר לחומות של הפרדת הרשויות". חרף הרטוריקה הצנועה מורה בג"ץ בסופו של יום לשר האוצר לעשות אחת מן השניים: או לקבל את 'חוק המימון לכנסת' ברוב מוחלט, או לתקנו כך שלא יפגע בעיקרון השוויון. | |
|
|
|
בשנת 1969 עתר עורך הדין אהרון ברגמן כנגד חוק מימון המפלגות ( בג"צ 98/69 אהרן א' ברגמן נ' שר-האוצר ו-מבקר המדינה, פ"ד כג(1), 693 (1969)) אשר סותר לטענתו את סעיף 4 ל חוק יסוד הכנסת שבו נקבע כי על הבחירות להיות שוות.
לשיטת העותר, מימון אך ורק של מפלגות שהיו בכנסת השישית, ומניעת מימון ממפלגות חדשות שטרם נבחרו אך רוצות לרוץ לראשונה לכנסת פוגע בעיקרון השוויון. בית המשפט העליון קבע כי אכן, מימון אך ורק של מפלגות מן הכנסת היוצאת פוגע בעיקרון השוויון: "בשלילה המוחלטת של ההקצבה מרשימות מועמדים חדשות יש הפרה ממשית של שוויון הסיכויים בין הרשימות, הנוגדת את עקרון השוויון שבסעיף 4 במידה שאין להצדיקה, ולא רק סטיה קלה מעקרון זה", וכי "יכולתה של רשימה שטרם נבחרה לרוץ לכנסת היא מסממני ההיכר המובהקים של דמוקרטיה".
עם זאת, חשוב לציין כי בפסק דין זה ראה את עצמו בית המשפט העליון כמי שלא מוסמך להתערב בביקורת שיפוטית בהחלטות הכנסת, ונקט רטוריקה ענווה ולפיה "חלילה לו להתערב במעשה החקיקה של הכנסת, ולשלוח יד מעבר לחומות של הפרדת הרשויות". חרף הרטוריקה הצנועה מורה בג"צ בסופו של יום לשר האוצר לעשות אחת מן השניים: או לקבל את 'חוק המימון לכנסת' ברוב מוחלט, או לתקנו כך שלא יפגע בעיקרון השוויון. לימים יזכר פסק דין זה כפסק הדין הראשון שבו בוטל חוק של הכנסת על-ידי בית המשפט העליון. למרבה האירונה, השופט לנדוי, כותב פסק דין מצטנע: הוא מתנגד לאקטיביזם שיפוטי והסביר את פסק דין זה כ'המלצה' לכנסת, אך לא כציווי כלפיה.
|
1981: "שוללים מרשימה קטנה הזדמנות הוגנת להציג מצעה בפני הבוחר"
|
|
|
שוויון בהזדמנויות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
קביעת אמת מידה בלתי זהה או נסיגת השוויון מפני ערכים חשובים יותר חייבות להיעשות במודע ובמפורש כשינוי של עקרון השוויון המלא, בדרך הקבועה בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת... בדרך זו נשמור על הבהירות החוקתית החשובה, גם על שום היסוד המחנך שבה. טוב שהאזרח ידע אל נכון, כי בוצעה סטייה מעקרון השוויון, ולאיזו מטרה נעשה הדבר. | |
|
|
|
בשנת 1981 עתרה אגודת 'דרך ארץ' כנגד תיקון מספר 6 ל חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשמ"א – 1981 אשר שינה את מכסות הזמן בטלווזיה וברדיו, שהוענקו לרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת, באופן שמכסתן של הרשימות החדשות הופחתה, בעוד שמכסתן של הרשימות המיוצגות בכנסת היוצאת הוגדלה. החוק המתקן לא התקבל ברוב מוחלט של חברי הכנסת. העתירה נסבה על שאלת תקפותו של החוק המתקן, לאור ההוראה המשוריינת בדבר עקרון השוויון בבחירות, הקבועה בסעיף 4 ל חוק יסוד: הכנסת.
הנשיא לנדוי קבע כי "עקרון השוויון במובנו המהותי מופר, כאשר שוללים כליל מרשימה חדשה הזדמנות הוגנת להציג את עצמה ואת מצעה לפני הבוחר". השופט (כתוארו אז) ברק קבע כי "כדי להבטיח את שוויון הסיכויים בהתחרות על קולו של הבוחר, יש להעמיד לרשות כל רשימה ורשימה אותה כמות של זמן - לא יותר ולא פחות - המאפשרת לה להציג בצורה ראויה את מצעה ועמדותיה לציבור הבוחרים".
לשיטת ברק, "חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 6) סותר את עקרון השוויון בשניים:ב ראשית, אין הוא מעניק לרשימות החדשות ולרשימות הוותיקות הקטנות זמן מינימאלי הדרוש לתעמולת בחירות ראויה; שנית, לרשימות הוותיקות והגדולות ניתן זמן שידור, העולה בהרבה על זמן המינימום, הדרוש להן כדי להציג את עמדתן כראוי".
השופט שמגר פסק כי העקרונות המנחים שב חוק יסוד: הכנסת הינם בגדר "קו מנחה ומחייב, שאין בכוחו של תיקון לחוק הבחירות לכנסת לשנותו, אלא אם כן מתבצעת מלאכת החקיקה בדרך הקבועה בסעיף 4 עצמו.... קביעת אמת מידה בלתי זהה או נסיגת השוויון מפני ערכים חשובים יותר חייבות להיעשות במודע ובמפורש כשינוי של עקרון השוויון המלא, בדרך הקבועה בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת... בדרך זו נשמור על הבהירות החוקתית החשובה, גם על שום היסוד המחנך שבה. טוב שהאזרח ידע אל נכון, כי בוצעה סטייה מעקרון השוויון, ולאיזו מטרה נעשה הדבר".
השופט בייסקי הוסיף וציין כי "נוצר פער גדול ובלתי סביר בין מפלגות קיימות לרשימות חדשות מעבר למתקבל על הדעת".
השופטת מרים בן פורת קבעה כי "שוויון, המתבטא בהקצבת זמן שווה לכל מפלגה ורשימה בהתעלם מגודלה, מתנגש מניה וביה בעיקרון המכריע והוא שוויון ההזדמנות. הסיכוי, אשר לו זכאיות הרשימות החדשות, מחייב הקצבת זמן, ההולם את משימתן לשטוח לפני קהל הצופים והמאזינים את מצען ואת המסר המיוחד, העשוי להצדיק את נוכחותן כסיעה בכנסת".
בית המשפט העליון ביטל פה אחד את תיקון מספר 6 ל חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשמ"א – 1981, בהיותו סותר את סעיף 4 ל חוק יסוד: הכנסת אשר קובע כי על הבחירות להיות שוות, ואם חורגים מעקרון השוויון, יש להעביר את החוק ברוב מיוחס, מה שלא התרחש במקרה הנדון.
|
1983: "שינוי רטרוספקטיבי של כללי המשחק"
|
|
בשנת 1982 עתרו שני חכ"ים מסיעת 'שינוי' דאז, ח"כ אמנון רובינשטיין וח"כ מרדכי וירשובסקי, כנגד תיקון לחוק מימון המפלגות ( בגץ 141/82 ח"כ אמנון רובינשטיין נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד לז (3) 141 (1983)), אשר ביטל רטרואקטיבית סנקציות כלפי מפלגות אשר חרגו מאיסורי חוק מימון המפלגות הישן. העותרים גרסו כי מתן 'חנינה רטרואקטיבית' לסורחים אשר לא עמדו במסגרת התקציבית פוגעת בעיקרון השוויון שכן נפגעות הציפיות הלגיטימיות של סיעות אשר קיימו את תנאי המימון. השופט לוין קבע כי יש פה "שינוי רטרוספקטיבי של כללי המשחק" אשר פוגע בעיקרון השוויון, והסכימו עימו השופטים כהן ושמגר, תוך שהם מציינים כי שינוי בדיעבד של כללי המשחק פוגע בעיקרון שלטון החוק ובעיקרון השוויון, שכן ניתנת חנינה בדיעבד לסורחים. התיקון לחוק בוטל.
|
1990: "כבודה וריבונותה של הכנסת"
|
|
|
פוגעת בריבונות עצמה [צילום: צבי גיל]
|
|
|
|
הנקודה המעניינת היא שדווקא השופט מנחם אילון, אשר נקט את הגישה האקטיביסטית ביותר בפסק הדין, התהדר במילים כגון "אל לו לבית המשפט העליון לבטל חקיקה של הכנסת, וזאת מפאת כבודה וריבונותה של הכנסת במשטר הפרדת רשויות". אך המילים שהוא מוסיף בתום משפט זה הן שקבעו: "אלא אם כן הכנסת עצמה שריינה חוקים ואינה מכבדת שריון זה: אז בית המשפט יתערב, שכן פה הכנסת פוגעת בריבונות עצמה, עוברת על הוראות השריון אשר היא עצמה כוננה, והרי המחוקק, גם הוא כפוף לעיקרון שלטון החוק". | |
|
|
|
בג"צ לאור ( בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר ו-3 אח' נ' יו"ר הכנסת ו-16 אח', פ"ד מד(3), 529 (1990)) ממחיש יותר מכל דבר את הפער בין הרטוריקה של בית המשפט העליון בשנות השמונים המאוחרות, בואך שנות התשעים, לבין פסיקתו בפועל. באותה פרשה עתרה תנועת לאו"ר אשר התמודדה לכנסת אך לא זכתה בבחירות, כנגד הכנסת. הסיבה: חוק מימון המפלגות תוקן רטרואקטיבית, כך שיאפשר לכל מפגלה שחרגה מן התקציב פטור מהשבת הכספים. לטענת העותרים, אשר עמדו במגבלות התקציב, ואשר לא נבחרו לכנסת, התיקון לחוק פוגע (רטרואקטיבית) אומנם בעיקרון השוויון בכך שהוא מעניק 'פרס' למי שחרג מן התקציב. העותרים גורסים כי חרף העובדה שהחוק הפוגע בשוויון עבר ברוב מוחלט בכל שלושת הקריאות, הראשונה, השניה והשלישית, וזאת כמצוותו של סעיף 46 ל חוק יסוד: הכנסת, החוק לא עבר ברוב מוחלט בקריאה הטרומית.
האם חוק הפוגע בשוויון צריך לעבור ברוב מוחלט גם בקריאה הטרומית? זו השאלה אשר הועמדה לדיון. ברק, הידוע כאקטיביסט, קבע שלא, שכן חקיקה יש לפרש לאור תכליתה, ותכלית הקריאה הטרומית הינה אך ורק לוודא שהצעת החוק ראויה לדיון, ולא להעבירה ממש. תכלית שריון חוקים אשר פוגעים בשוויון (בניגוד לחוק יסוד הכנסת) מתממשת גם כאשר החוק עובר ברוב מוחלט בקריאות הראשונה, השניה והשלישית, אך לא בקריאה הטרומית. ברק, בדעת מיעוט, קבע כי יש לדחות את העתירה.
הנקודה המעניינת היא שדווקא השופט מנחם אילון, אשר נקט את הגישה האקטיביסטית ביותר בפסק הדין, התהדר במילים כגון "אל לו לבית המשפט העליון לבטל חקיקה של הכנסת, וזאת מפאת כבודה וריבונותה של הכנסת במשטר הפרדת רשויות". אך המילים שהוא מוסיף בתום משפט זה הן שקבעו: " אלא אם כן הכנסת עצמה שריינה חוקים ואינה מכבדת שריון זה: אז בית המשפט יתערב, שכן פה הכנסת פוגעת בריבונות עצמה, עוברת על הוראות השריון אשר היא עצמה כוננה, והרי המחוקק, גם הוא כפוף לעיקרון שלטון החוק".
השופט אילון קבע כי כל חיקוק אשר סותר את ערכי היסוד של השיטה (במקרה הנדון: עקרון השוויון) יפורש בצמצום, ועל כן, יש לפרש את סעיף 46 ל חוק יסוד הכנסת כך שחוק הסותר את חוקי היסוד צריך לעבור ברוב מוחלט גם בשלב הקריאה הטרומית. השופט אילון ציין כי בבואו של השופט, הפרשן, לתור אחר משמעות החוק, כוונת המחוקק הינה אך ורק נקודת המוצא, ומקום בו כוונת המחוקק סותרת את לשון החוק, לשון החוק תגבר.
היות והשופט מלץ הצטרף אליו, התיקון לחוק מימון המפלגות אשר סתר את סעיף 4 ל חוק יסוד הכנסת בוטל.
|
המעלים טענות כנגד ה'אקטיביזם השיפוטי' גורסים כי בג"צ מתערב בריבונות הכנסת, ובכך מפר את עיקרון הפרדת הרשויות. טענה זו אינה נכונה ממספר טעמים: הטעם האחד הוא, כפי שציינתי בפתח הכתבה, שהכנסת, בחוקקה חוקים אשר סותרים את חוקי היסוד מפרה את ריבונות עצמה. בג"צ רק מזכיר לה לכבד את החוקים ש היא עצמה קבעה. שנית, דיבור על הכנסת כעל גוף אחד ללא גוונים, חברים שונים או דיעות שונות הינו דיבור טוטליטרי, ממש כפי שהסובייטים דיברו על "רצון העם" אך למעשה היה זה הרצון של ראשי המפלגה. דווקא חברי הכנסת שקופחו הם אלו שעתרו לבג"צ, קרי אין "רצון אחיד" של הכנסת, אלא יש מגוון רצונות, והרצונות שקופחו עותרים לבג"צ. כך שבמובן זה בג"צ קיים את ריבונותם של אותם חברי כנסת אשר קופחו על-ידי חקיקה שהייטיבה עם מפלגות גדולות, חזקות וותיקות. שלישית, במספר הזדמנויות השתמשו הסיעות החזקות ביכולתן לחוקק חוקים אשר תקפחנה את הסיעות החלשות, כך שאין לדבר על 'ריבונות' או על 'אוטונומיה' אלא יש לדבר על כוחנות. דמוקרטיה מהותית מגינה על המיעוט מפני עריצות הרוב.
|
|