לפני חודשים ספורים יצא לאור ספרם של כריסטופר סרף וויקטור נבסקי "דבר המומחים - תחזיות שלא בדיוק התגשמו" (תרגום: אלכס דורון). הספר מורכב מאוסף טעויות, דברי הבל, תחזיות ויומרות שיצאו מפיהם של גדולי המומחים, הפוליטיקאים, המדענים, המצביאים - כולם מהידועים בתחומם - כך המבקר הספרותי של עיתון הארץ. ראוי גם ראוי לקרוא את הספר, ולו משום שגם אצלנו "מומחים" מדיניים וביטחוניים, מאז קום המדינה ועד היום, נפלו קורבן לאמונותיהם.
בנימין נתניהו ויועצו המדיני-ביטחוני, ראש המטה לביטחון לאומי, ד"ר עוזי ארד, נחשבו למומחים הגדולים של הפוליטיקה האמריקנית. שהותם הארוכה בארה"ב וקשריהם ההדוקים עם שורה ארוכה של מדינאים ואנשי צבא וביטחון, הפכו אותם בעיני ישראלים רבים למומחים אולטימטיביים לארה"ב. קשה למצוא בקרב הציבור הישראלי, כולל זה שבצד השני של המתרס הפוליטי, כאלה שלא ידקלמו תיאוריה זו. הפרדוקס הוא שדווקא שני האישים הללו אשר מובילים את המדיניות הביטחונית-אסטרטגית של ישראל, לא הצליחו לזהות את השינוי המהותי שחל בארה"ב מאז בחירתו של אובמה. לא זו בלבד; על-פי מקורות שונים המתבטאים בתקשורת, ברור שבין ישראל לוושינגטון קיים קרע אידיאולוגי העלול לגרום נזקים כבדים ביותר לשני הצדדים. נשאלת השאלה, איך שני מומחים לארה"ב יכלו ליפול אל תוך ה"רשת" של הממשל החדש? הסיבה איננה נעוצה בתובנות שלהם בלבד אלא בסירוב להשלים עם המציאות, ומכאן ואילך, לבנות מערכת יחסים שלא תזיק ליחסים הכה-חשובים בין שתי המדינות.
כל מי שמבין, ולו במעט, במתרחש סביבו, אינו יכול שלא להבחין שהתנהלותו של מר נתניהו כלפי ארה"ב מוזרה, על גבול החובבנות. נסקור בקצרה את תולדות היחסים בין אובמה לבין מר נתניהו. עד קיומו של המפגש בין שני האישים בוושינגטון, רבים וטובים הזיעו היטב עד שנשיא ארה"ב היה מוכן להיפגש עם ראש הממשלה. הפגישה, על-אף שראש הממשלה ניסה בכל כוחו הרטורי לשוות לה הצלחה, הרי שהיא לא הניבה הישגים משמעותיים לישראל אליבא דה כל אנשי "המחנה הלאומי". מר נתניהו, אשר בימים כתיקונם שומר על פסון ועל קור-רוח, לא הצליח להסתיר את חילוקי הדעות. למרות האמירות המרגיעות על הבנות חשובות, מייד החלו להגיע דיווחים מארה"ב המדגישים שאובמה וממשלו אינם רואים בעין יפה את המשך מפעל ההתנחלויות. במקום לדון בסוגייה בצורה דיסקרטית, מאחורי המצלמות ולא בפניהן, החל מר נתניהו להתפלמס עם הממשל: "גידול טבעי", "זכותנו" וכדומה - סיסמאות שרק הגבירו את הלחץ והעכירו את האווירה.
גם בנושא הבנייה בירושלים היה מצופה ממר נתניהו ומעוזרו המדיני שינסו לכבות את השריפה בדרכים שקטות ודיפלומטיות כיאה למומחים. במקום זאת, החל מחול השדים. ושוב אותה רטוריקה על זכותנו הטבעית ועל ירושלים המאוחדת וירושלים של מעלה וירושלים של מטה, והכל בפני מצלמות הטלוויזיה. ואני שואל - למה? האם מלבד הטלוויזיה, אין ערוצי תקשורת יותר מתאימים לבירור הסוגיות הכה-רגישות? הרי כל בר בי רב מבין שהצהרות מתלהמות בפני מצלמות הטלוויזיה אינן עושות כבר רושם על-אף אחד. מדינאים נבחנים בעשייתם ולא בהצהרות וביכולת לדבר בפני מצלמות טלוויזיה. יש בין ישראל לארה"ב חילוקי דעות קשים לגבי ירושלים ועתידה, מאז 67' ועד היום. היו תקופות בהן הלחץ על ישראל לוותר בירושלים היה גדול באותה מידה כמו היום, אך המדינאים הישראלים ואנשי המקצוע ידעו איך לתמרן כדי להוריד את גובה הלהבות. ודווקא המומחים לארה"ב התגלו כאחרוני ההדיוטות.
כדי לנסות ולהגיע להסדר מניח את הדעת, יש צורך בהידברות שקטה, בחדרי חדרים, שבהם ניתן ללבן את הסוגיות. מותר למר נתניהו ואפילו זכותו כמי שנבחר על אג'נדה מסוימת, לדבוק באמונותיו ולנסות להגשימן. מותר גם שיהיו חילוקי דעות בין שתי מדינות ידידותיות, אך אסור להגיע למשבר. מצערת היא גם העובדה שמשרד החוץ מנוטרל לחלוטין, וכך בעצם אנשי המקצוע ושר החוץ, אינם ברי-שיח. זהו מצב חמור למדי.
ככלל, יש להצניע לכת, לא להתהדר ולהסתגר באמונות עצמיות של אני ואפסי עוד, ולא להתלהם. יש נושאים שהצנעה טובה להם. גם אם על כבש המטוס הממריא לוושינגטון, מחייכים ואומרים "רבותי, יהיה בסדר", יש לקחת בחשבון שלא הכל יהיה בסדר.
