בשיטת הבחירות שלנו, מהבוחר נשללת האפשרות לבחור ישירות את ראש הממשלה ואת חברי הכנסת. בשיטה הקואליציונית האנכרוניסטית שלנו, אנחנו בוחרים במפלגה הקרובה ביותר לתפיסת העולם שלנו, ואין לנו כל אמירה מי יהיו מועמדיה לכנסת, ומי יהיה ראש הממשלה.
"חוק מופז" - אם יאושר בכנסת - יאפשר לשבעה חברי כנסת מהמפלגה בה בחרנו, בתירוץ כזה או אחר, להינתק ממפלגת האם, ולהצטרף למפלגה בה לא בחרנו, שהאג'נדה שלה סותרת את תפיסת עולמנו. זוהי פגיעה בוטה בדמוקרטיה וצפצוף ארוך על הבוחר.
עד כאן הכל טוב ויפה: אילמלא הניסיון המר שהיה לתומכי הליכוד עם אריאל שרון שבחרו ליכוד בשל הבטחתו "דין נצרים כדין תל אביב".
לאחר שהתרווח בכיסא ראש הממשלה, לתדהמת בוחריו, שלף את תוכנית ההינתקות, וכדמוקרטור מצטיין, ערך משאל בקרב מתפקדי הליכוד, בביטחון מלא לזכות בתמיכתם ליישום תוכניתו. אולם להפתעתו, הם השיבו לו בשלילה, וכשנכזבה תוחלתו, השליך את תוצאות המשאל לפח האשפה.
אילו באותם ימים אומללים היה קיים "חוק מופז" הייתה אפשרות לקבוצת חברי כנסת מן הליכוד לפרוש, להקים סיעה חדשה, שייתכן שהייתה מטרפדת את תוכנית ההינתקות. ייתכן גם, שאילו ידע שרון שקיימת סכנה שכזאת, הוא לא היה מעז להשליך את תוצאות המשאל לפח האשפה.
כך ש"חוק מופז" מעורר דילמה קשה: "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי".
