חוק מאגר טביעות האצבע הביומטרי ידוע כאחד ממאפייניו של משטר טוטאליטרי. על דעתה של שום מדינה נאורה, בעלת שלטון דמוקרטי, לא יעלה להנהיג אותו. רק מדינה שאינה רוחשת כבוד ואמון לאזרחיה תאמץ אותו.
במדינה ישראל הדמוקטטורית, הנהגתו של חוק שכזה הייתה תמיד רק שאלה של זמן. על העגלה הזו, כשהוא מקדים לרתום אותה לפני הסוס, מיהר לקפוץ ח"כ מאיר שטרית מקדימה, המכהן כיו"ר ועדת המדע של הכנסת, מבלי שירד בכלל לשורשי העניין.
משפטנים רבים, ובהם מבקר המדינה, שופטים בכירים וראשי המדענים בארץ, בכללם חתני פרס ישראל ומומחים לאבטחת-מידע, כבר הביעו זעזוע מעצם הרעיון שבהנהגתו של חוק כזה. נזקיו, מסתבר, עולים לאין ערוך על התועלת הטמונה בו.
בסך-הכל, חוק המאגר הביומטרי הוא עוד סימפטום לנוכחותו של האח הגדול ועינו הפקוחה. לכאורה אמור אומנם השבב האלקטרוני שביסודו של המאגר להתמודד עם מכת הזיופים של דרכונים ותעודות-זיהוי, שהנוסחה לייצורן הלא-חוקי פוצחה עוד לפני שנים. אלא שמסתבר כי ניתן לנפק תעודות חכמות גם ללא מאגר ביומטרי, באמצעים טכנולוגיים זמינים, זולים, בטוחים יותר וחודרניים פחות, כמקובל בעולם המערבי.
סיכון הביטחון כל בר-בי-רב מודע לכך שקיומו של מאגר כזה לא רק שעלול לפגוע בכבוד האדם ובפרטיותו - יש בו גם כדי לסכן את בטחון המדינה ותושביה. אם ידלוף, חלילה, מאגר שכזה למדינת-אויב - יהיה בידיה לזהות מיד כל אזרח ישראלי שנכנס אליה בדרכון זר על-פי טביעות אצבעותיו. יתרה מזו: הדליפה תגרום לחרב-פיפיות ולכאב-ראש, כאשר לא ניתן יהיה עוד להחדיר, למשל, למדינה זרה סוכנים של "המוסד".
למותר לציין כי בשום מדינה דמוקרטית אין תקדים למאגר שכזה. אפילו הפשרה, כביכול, שנמצאה ברגע האחרון, על פיצול מאגרי המידע בין משרד המשפטים למשרד הפנים, אין בה כדי לפתור את הבעיה. בעולם הרי לא קיים שום מאגר שהוא חסין באמת מחדירה ומגניבת מידע. בוודאי לא בעידן האינטרנט שבו אנו חיים. ניסיון העבר מורה עד כמה קלה היא דליפה שכזו. בדוח הביקורת האחרון שלו מפרט מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, עד כמה התרשל משרד הפנים בהגנה על אחד המאגרים הרגישים במדינה - מרשם האוכלוסין. המאגר הזה מכיל פרטי-מידע על כל אזרחי מדינת ישראל, ובהם: מספרי זהות, מצב משפחתי, מספר ילדים ופרטיהם האישיים, החזקת אזרחויות זרות וכתובות-מגורים. המאגר הזה חשוף לכל ילד שבקיא במהלכים בסיסיים באינטרנט - לא כל שכן לחוקרים פרטיים ולגורמים פליליים. בדוח שלו לא מסתיר המבקר את חששו מכך שבאחדים מן המקרים עשו עובדי משרד הפנים שימוש שלא כדין במאגר המידע והתעמקו ברשומותיו, מבלי שהיה להם כל אישור לכך.
החתול והשמנת וזה, בעצם, גם מה שקרה כשנתנו לחתול לשמור על השמנת. בעוד שעד לאחרונה נמנע המוסד לביטוח לאומי מלהסגיר מידע אישי, רגיש ודיסקרטי, למס הכנסה - הוא עושה זאת עכשיו בריש גלי ובחדווה רבה. עוד מעקב של האח הגדול, עם עינו הפקוחה, אחר צעדיו של האזרח התמים.
הנהגת מאגר ביומטרי איננה, אפוא, רק חלמאות לשמה - היא גם כרוכה בהעצמת הביורוקרטיה, כאשר לצורך תחזוקתו יידרשו אלפי פקידים - מרשם בדוק כשלעצמו לדליפת מידע.
אבל לפני שמזכירים בכלל את חוק המאגר הביומטרי, אסור לשכוח שישראל היא עדיין אחת המדינות היחידות בעולם המנפיקה לאזרחיה תעודות-זהות. בדמוקרטיות נאורות, נוסח בריטניה וארה"ב, לא יעלה בכלל על הדעת להנהיג לאזרחים תעודה שכזו. אפילו לא ברוסיה. כל מסמך הנושא את דיוקנו של האזרח, כמו רשיון-נהיגה או תעודת-עובד, משמש במדינות האלה כתעודה מזהה לכל דבר, אפילו בבנק.
רק בישראל הדמוקטטורית, הרחוקה עדיין מרחק של שנות-אור מנאורות ודמוקרטיה לשמה, מונהגות שיטות-מעקב של משטרים חשוכים. אז מה לנו כי נלין על עוד חוק, שבסך-הכל רק תוקע מסמר נוסף בארון המתים של מדינה נחשלת?
