עת לפתח נוגדני אלימות

מתברר כי טיפוח משמעת מתחיל בכיבוד לוח הזמנים בכיתות, בנקיטת דיוק בפעילות הציבורית והעסקית, בעמידה בהתחייבויות, בחינוך לקבלת מרות, בנאמנות לממונים, בנועם כלפי כפופים, ברגישות לרשות הכלל ולמרחב הציבורי, באכיפה של משמעת הניקיון והסדר ברחוב, בכיבוד כללי התנועה, בהקפדה על הימנעות מרעש ומזיהום וביחס חיובי לאסתטיקה ולטיפוח הסביבתי. משמעת מתחילה גם בכיבוד כללי שפה תקינים. הזלזול המתפשט בכללים אלה, המתבטא בעילגות שקשה למצוא לה מקבילות בתרבויות אחרות – גם בקרב מדינאים, גם באמצעי התקשורת ובעיקר בקרב תלמידים בכל הרמות – מרגיל את הדובר לבוז לכללים, וכך נסללת הדרך להתעלם ממקובלות אחרות. מן המפורסמות, כי אלימות מילולית גוררת אחריה אלימות פיזית. כבר נלאינו מלהביא את דוגמתם הרעה של נבחרינו ומנהיגינו, שלא רק ממיטים עלינו חרפה בשחיתות דרכיהם בריש גלי ובהיפוך מאמריהם ומעשיהם לפי שבשבת רוחם ומעייניהם, אלא גם בהתבטאויותיהם, המבישות לעתים גם בטון וגם בתוכן. בכך הם מאותתים לשאר האזרחים, ובעיקר לצעירים, כי דרכים נלוזות – יש שכר בצידן. בשם החופש פסו אידיאלים מן הארץ. מסגרות החינוך המתרופפות והרופסות, במקום ללמד את הנוער לאהוב את ארצו ואת עמו, לשרת את החברה, להירתם למשימות לאומיות, ללמוד את מסורתו, תרבותו ותולדותיו, משננות באוזניו, על כל שעל, כי הוא "חופשי לבחור" את דרכו ה"אוניברסליסטית", ה"פלורליסטית" או ה"הומניסטית". התוצאה: מסיבות אסיד, צריכת סמים, אלימות ופחד בבתי הספר (או נהירה לבתי הספר של ש"ס), ושיתוק של המורים: וכי למה להם להסתכן באלימות נגדם או בתביעות משפטיות מצד הורים זחוחי דעת הממאנים להבין כי הנמכת קומתו של המורה ונקיטת חוסר כבוד כלפיו בסופו של דבר פוגעות בילדיהם ובחברה בה הם חיים? שוויון בפני החוק? דווקא נשמע רעיון טוב. אלא מאי? נוצרות ומתרחבות אצלנו שכבות מיוחסות, ששוויון הזכויות בגרונן, אך הס מלדבר על חובות. וכך נפטרים רבים משירות לאומי למדינה, בעוד אחרים מחרפים את נפשם להגן עליה, תובעים עוד ועוד תקציבים מן הקופה הציבורית, כדי שיוכלו להמשיך ולחנך דור שני ושלישי של משתמטים, ואוכפים את רצונם הפוליטי בזכות מספריהם ההולכים ותופחים, ובחסות מנהיגים הנכנעים להם כדי לדבוק בשלטון. והרי לנוכח הפרה בוטה ומתמשכת זו של עקרון השוויון, ושוד הקופה הציבורית על-מנת לקיים את אי-השיוויון, מה לנו כי נלין על פורעי חוק "קטנים", השודדים סכומים קטנים, ואגב כך נוקטים גם מעט אלימות?

מכל מערכות השלטון, אולי הרופסת ביותר היא זו של אכיפת החוק, בהיותה סלקטיבית, הססנית, מפלה ופוליטית. כשהמשטרה מבקשת להרוס מבנים בלתי חוקיים, במיוחד במגזר הערבי, מיד אצים למקום "מחוקקים", המזדהים עם פורעי החוק ומשתלחים במשטרה על "ברוטליות", עד שזו – באין לה גיבוי והגנה מן הציבור, מן התקשורת ומן הדרג המדיני – נאלצת להסביר להתנצל, ובין כה וכה מאבדת את כושר הרתעתה. גם ידה של התקשורת רבה לה במעל זה. כי לא זו בלבד שהיא מרבה לשדר מראות וקולות של אלימות, ולעתים להפוך אנשים אלימים לגיבורים עממיים, היא גם ממעטת בתוכניות ערכיות – והרי זוהי תכלית קיומם של הערוצים הממלכתיים לפחות. באיצטלה של ליברליות ו"זכות הציבור לדעת", מנפחים פרשיות חריגות ובעלות מסר חינוכי שלילי, מדגימים ללא הרף אלימות מילולית, ולא נוקטים סנקציות נגד משתלחים אלימים. והרי התקשורת יכולה הייתה לפעול חיובית למען תקינות שפת הדיבור, לטיפוח דרך הגשה תרבותית ומאופקת, ולהירתם למסע הסברה לאומי נגד האלימות. הנה כי כן, הבעיה הקשה של האלימות כרוכה בבעיות יסוד של החברה ושל המדינה, שאי-הטיפול המתמשך בהן על-ידי אותם מדינאים, הנזעקים עתה למצוא להן פתרון, הוא שהביא אותנו למצבנו זה. במקום לשלם מס-שפתיים נלעג למלחמה באלימות, ייטיבו אפוא השלטונות אם יתנו דוגמה לדרך התנהגות – אישית ופוליטית – נאותה; יחזירו למורים את סמכותם לאכוף משמעת ולחנך לערכים; ישרשו ממערכת החינוך את האינדיבידואליזם הריקני ויטפחו במקומו את המודעות לצרכי הכלל, המדינה והחברה; יחזירו את תנועות הנוער לבתי הספר ויאכפו את החוק ללא מורא, תוך השבת הסמכות וכוח ההרתעה למשטרה ולשאר זרועות הביטחון. משעה שהחוק יהיה חוק והמשמעת תהיה משמעת, כל איש ואשה ידעו את זכויותיהם ואת מגבלותיהם, הממונים על אכיפת החוק יפעלו בנחישות ובסמכות, ומערכת החינוך תגדל אזרחים אחראים, מכבדי חוק, רגישים לערכי הכלל ולצרכיו. כשהמנהיגים יפגינו נחישות להיות מופת לכלל – אז יתפתחו בחברה, בדרך אורגנית, נוגדני האלימות.