פיקוד צה"ל ביו"ש מצא שיטה "ללכת עם ולהרגיש בלי" – להתנגש עם המתנחלים, לרדוף אותם, לקיים משטר אכיפה דרקוני של חוקי תכנון ובנייה נגד יהודים בלבד, ובה בעת לזכות בשיעורי שיא להתנדבות והתייצבות למילואים מקרב קורבנותיו. הרעיון העיקרי הוא שלא לעמת ישירות חיילים מול המתיישבים אלא רק משטרה, מג"ב ומנהל אזרחי – הקול קול צה"ל, הידיים ידי המשטרה.
האמת היא שהשיטה עובדת היטב, והתיאבון הפוליטי של פיקוד מרכז רק גובר. כשגירשו את משפחת פדרמן והחריבו את ביתה, רימו מפקדי הפעולה את חיילי גבעתי כאילו חדר מחבל לאיזור, ובכך מנעו סירוב נרחב לחסימת צירים ליהודים. כשמסתערבי מג"ב ביימו פרובוקציה של חדירת ערבים לחוות גלעד בשומרון, השתמשו שוב בשקר של "חדירת מחבל". לצורך ההתנכלויות לשוהים בחומש, המתרחשות כמעט תמיד רק בשבתות וחגים, המציאו התראות ביטחוניות מזוייפות. אוגדת יו"ש שיקרה בתקשורת, שיקרה לרב הראשי של צה"ל, שיקרה לחכ"ים, והדבר התברר כשהתפרסם (מעריב 4.4.09) כי מפקד האוגדה, נועם תיבון, נותן את פקודות הגירוש מראש, בתחילת השבוע.
פרשת יד יאיר במערב בנימין כוללת את כל יסודות הרדיפה, האפליה, הנכלוליות והשפלות המאפיינות את התנהגות צה"ל נגד ההתיישבות, בייחוד בתקופת האלוף שמני והאוגדונר תיבון. המאחז הוקם לזכר יאיר מנדלסון ז"ל מדולב שנרצח בדרכו הביתה, וכלל גל עד ובית כנסת, וכן בסיס של צה"ל, שהועתק משם לאחר מכן. בהמשך נקנתה הקרקע מהערבים והשלטונות סירבו להסדיר את רישום הקנייה. ביום הגירוש הגיעו הכוחות דרך רמאללה, בעזרת התיאום עם "המשטרה הפלשתינית", תיאום בין "פרטנרים" נגד המתנחלים, סוג של אויב משותף. כמיטב המסורת, שיקרו קצינים למתיישבים שהכוחות הנצברים נועדו לפעילות נגד טרור. כשהחלה הפעולה הזדרזו המתיישבים וקיבלו מבג"צ צו ביניים לעצירת ההריסה, דבר שלפי עדויות התושבים רק גרם לזירוז הרס המבנים על הציוד של השוהים במקום. ערבים שגנבו את שארית הרכוש, סיימו את המלאכה, ומאז מקפיד צה"ל להקצות כוחות למניעת חזרת היהודים למקום. כעת תובעים אנשי יד יאיר אישית את האוגדונר, ראש המנהל האזרחי והמח"ט. בעקבות התביעה שלח האלוף שמני מכתב לראש מועצת בנימין שבו הזהיר על "פגיעה במרקם היחסים בין צה"ל להתיישבות".
אז מה היה לנו כאן? אפליה ברישום קניית הקרקע, העדפת הפגיעה בהתיישבות על חשבון הטיפול בעבריינות ערבית, הונאה ושקר מצד קצינים, שיתוף פעולה עם האויב נגד ההתיישבות, צפצוף על החוק בתהליך ההריסה, בזיון בית המשפט, הרס מכוון של רכוש, הקצאת משאבים נגד יהודים בעדיפות בלתי סבירה, ושיא החוצפה – הטלת אשמת ה"פגיעה במרקם היחסים" על הקורבנות.
בעוד שהתנהלות בג"צ, אכיפת חוקי תכנון וביניה, זכות הקניין של יהודים ביש"ע, דיווחי צה"ל וחקירות מח"ש הפכו למשחק מכור, בוטה, ציני, "על השולחן", נותר עדיין מסלול לעשיית צדק מאוחר כלפי חיילים ושוטרים עבריינים באמצעות תביעות אישיות. אך השרידים האחרונים הללו של מה שהיה שלטון החוק בישראל מעצבנים את הפרקליטות. לא מזמן ביקשה הפרקליטות בבית משפט, מבלי להסמיק, פסק דין "שישים קץ" לתביעות האישיות נגד שוטרים. היה זה במהלך דיון בתביעה נגד סנ"צ אפי מור שהכה אזרח במחסום כיסופים לעיני משפחתו. השבוע נזעקו פרקליט המדינה ושר הביטחון נגד מה שכינו "תביעת סרק" נגד קציני צה"ל. אלא שהם יודעים היטב שהתביעה הזו לחלוטין אינה "סרק"; סיכוייה דווקא גבוהים, והמפלס העולה של הלחץ, הספינים והשקרים בקרב הקוזאקים הנגזלים – בהתאם.
הממסד מסרס למעשה את אנשי החוק בפעולתם נגד עבריינים ערבים ומעודד באמצעות גיבוי גורף עבריינות מצידם נגד מתנחלים. תביעות דומות של ארגוני שמאל מתקבלות באפאטיות. המח"ט איתי וירוב שגיבה קצין שסטר לערבי במהלך מרדף אחר מחבלים נכתש ע"י הפרקליטות הצבאית וגדי שמני - האלוף הצדיק. הניסיון לחסום תביעות אישיות מימין נגד קצינים עבריינים אינו אלא ניסיון לסתום את הפרצה האחרונה בחומה ההרמטית של מערכת כללי משחק ציניים נוסח סדום.