בפרשת ואתחנן, דברים ד' ב', נאמר מפי הגבורה:
"לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלהיכם אשר אני מצווה אתכם".
איסור ההוספה עשוי להישמע בתמיהה - אם טוב לעשות מצוות, מדוע להגביל את הטוב?
כאן, בפרשת עשרת הדיברות - נכלל הציווי שלא להוסיף ולא רק כאן, אלא גם בדברים י"ג פסוק א' בו נאמר כדלקמן:
"את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
בעוד שבמקרא אין הסבר מדוע אין להוסיף על מצוות התורה, במשלי פרק ל' פסוקים ה'-ו' יש גם הסבר מדוע אין להוסיף, וכך נכתב שם:
"כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו. אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת".
לאמור, דבר ה' הוא מוחלט, לעומת ההוספה האפשרית - שהיא אנושית - עלולה ליצור פגם בכוונת הדברים או בהבנת הדברים.
דוגמה של מעידה בכוונת הדברים ובהבנתם אפשר לראות לפי רש"י בחווה אשר הוסיפה על ציווי ה' שלא לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן, ואילו חווה הוסיפה ואמרה אל הנחש כי אמר ה' "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", ורש"י מפרש: "ולא תגעו בו, הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר: לא תוסף על דבריו (משלי ל', ו')".
רבנו בחיי מפרש ומבהיר את הפסוק ב' בדברים ד' כך: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו - יזהיר שלא יתחכם האדם על המצוות לומר אוסיף על מה שציווה ה' יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לה' יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף גורע".
מכאן נעבור לרמב"ם.
ידועה תורת שלילת התארים של הרמב"ם: האלוהים אינו גשמי, אין לו גוף והוא לא מוגבל במגבלות הגוף, הוא אינו נמצא במקום מסוים - הימצאותו אינה מוגבלת, הוא אינו בעל תכונות אנושיות כלשהן כגון: אמיץ-כוח, רחום וחנון, חכם וכיוצא בזה, ואין לו דמות או צורה. תיאורי ה' בתורה ובתפילה הכוללים ביטויים, שמהם אפשר להבין לכאורה כי לה' גוף ו/או תכונות אנוש ("היד ה' תקצר?", "בחרי אף ה'", "ארך אפיים ורב חסד ואמת", "ויאמר ה' אל משה" וכו'); אלה תיאורי דימויים שלא משקפים את המציאות על ה' ואת אמיתותו כלל. תיאורים אלה מובאים רק בגלל דלות שפתו והבנתו של האדם וחוסר ידיעתו את דרכי האלוהים, שאינו ניתן כלל לתיאור בשפת אנוש, וכן כי האדם מן ההמון יקשה להבין דבר שאינו גשמי.
והנה, נדרש הרמב"ם ליישב סתירה-לכאורה הבאה לידי ביטוי בריבוי התשבחות לה' - בתפילות, בכתבי הקודש ובעיקר בתנ"ך, בפיוטים ובשירים דתיים, בדברי רבנים ובדרשות חכמים.
להלן ציטוט מדברי הרמב"ם כפי שהובאו ב"מורה הנבוכים" [בהוצאת מוסד הרב קוק תשנ"ו ירושלים, תרגום מערבית בידי הרב יוסף קפאח], חלק ראשון פרק נ"ט:
"...ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם, מתארים את ה' בהם בתארים אלו תואר בהם אחד מבני אדם היה הדבר מגרעת כלפיו, לפי שאינם מבינים את העניינים הללו הנעלים, המופלאים משכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותארוהו ודברו לפניו בכל מה שחושבים אותו אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם, ובפרט אם מצאו לשון דברי נביא בכך נעשה הדבר להם הפקר, להביא לשונות הטעונים ביאור בכל האפשר, ומעתיקים אותם כפשטם, וגוזרים מהם ומענפים ובונים עליהם אמרים, ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים, מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם, ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם, ואלמלא שאני חס לזלזול המחברים, הייתי מביא לך מעט כדי שתתעורר על מקומות הפשע שבהם, אלא שהם דברים שמגרעתם גלויה מאוד למי שמבין. וראוי שתתבונן ותאמר אם היה לשון הרע והוצאת שם רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים, יתרומם מהם, ואיני אומר שזה מרי, אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים ומאותו הסכל האומר".
בהמשך מבאר הרמב"ם כי כל דבר-שבח לאל הוא בבחינת פגיעה והמעטה ממהותו, ומסביר כי אל לנו להוסיף דבר על מה שכלול בתפילה בהוראת מי שתיקן את התפילה ["המעתיקים"], ובלשונו:
"וכבר ידעת גודל חטאת המטיח דברים כלפי מעלה, ואין ראוי לך כלל להזדקק לתארי ה' החיוביים כדי לרוממו לפי דמיונך, ואל תחרוג ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די, כפי שאמר ר' חנינה. אבל שאר מה שנאמר בספרי הנביאים, קוראים אותו בעת שעוברים עליו, [כשלומדים מקראות - לפי ביאור הרב קפאח שם], אלא שצריך להיות בו בדעה כמו שביארנו שהם תארי פעולות, או להורות על שלילת העדרן".
משמע: אפילו מתוך התנ"ך, דברי תשבחות לה' שלא נדרשים כחלק מהתפילה כפי שהתקינו חכמים - אין לאמרם.
בדברים אלה נסמך הרמב"ם על מסכת ברכות ל"ג ב', שם מסופר כי אחד שירד לפני התיבה לפני ר' חנינא והאריך בתפילה באומרו "האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעיזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד". המתין לו ר' חנינא עד שיסיים תפילתו, ומשסיים - אמר לו: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?! למה לי כולי האי? אנן הני תלת אמרינן - אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה - לט הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!"?
בתרגום חופשי והסבר - "אמר לו (ר' חנינה, לאותו שליח ציבור שהכביר בשבח ה') - סיימת את כל השבחים לה'? למה לך כל זה? אנו, אותן שלוש מלות שבח שאנו אומרים - "הגדול, הגיבור והנורא" - לו לא אמר אותן משה רבנו בתורתו, ולו לא באו אנשי הכנסת הגדולה והכניסו אותן לתפילה - לא היינו רשאים לומר אף אותן, ואתה - הלכת עד כדי כך? דומה הדבר למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו משבחים אותו בשל כסף, הרי גנאי הוא לו (ולא שבח)".
כאן ראוי להבהיר כי נוסח התפילה אליו מכוון הרמב"ם הוא הנוסח המקוצר, שהוא קצר עשרת מונים מהנוסחים המובאים בסידורי התפילה ובמחזורי התפילות בחגים הידועים והנפוצים כיום, והכי קרובים לנוסח הרמב"ם הם סידורי התפילה, ברכת המזון והמחזורים על-פי תימן - "בלדי". גם נוסח ברכת המזון לפי הרמב"ם הוא נוסח מקוצר ביחס לנוסחים המקובלים, והוא אומץ על-ידי העדה התימנית המתפללת בנוסח בלדי.