מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, מסוריה, מלבנון ומעבר-הירדן - לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. בשנים 1978-1968 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.
לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לארץ ישראל עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1918-1917, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40'. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי עשרה בשנות ה-1930-1920, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.
למשל, בשנים 1944-1922 גדלה אוכלוסיית יאזור ב-214%, אוכלוסיית סאלמה - ב-476%, אוכלוסיית ייבנה - ב-203%, אוכלוסיית קוביבה (ליד רחובות) - ב-211%, אוכלוסיית פג'ה - ב-630%, ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040. פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי, על-ידי השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוזות ג'נין, שכם ורמאללה, שם גידול האוכלוסין נע בין 50% ל-80% (בשנים 1944-1922), ולא בין 119% ל-1,040%, כבכפרי מישור החוף.
ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים, בהשתתפות פרופ' ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים, ואלו אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. הפועלים המצרים, שהיו חסרי קרקע, התיישבו בגושי מבנים נפרדים, והקימו שכונות מהגרים.
על-פי מחקרים של פרופ' משה שרון - שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד - שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים, היגר ב-1814 שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, ותרם להרכב האוכלוסיה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי. בשנים 1840-1832, עת שהשתלטו על הארץ מוחמד עלי, שליט מצרים, ובנו איברהים פחה, הייתה שוב הגירה ממצרים לאזורים שונים בארץ, כולל לאזור החוף ולערים עזה ויפו.
לסיכום, על סמך המחקרים הללו - האוכלוסיה הערבית במישור החוף מוצאה, במידה רבה, ממצרים.
