אהבה שהחלה מחוץ לאינטרנט

אז גיסתי החדשה נכחה לראשונה בחייה סוף סוף במסיבת רווקות. ואני - חוויתי לראשונה את חווית השיא של חיי: התאהבתי.

לעולם אתה לא יכול לדעת לאן פורום טוב באינטרנט עשוי לקחת אותך. אז ככה: כמה ימים אחרי ההודעה שלי נטלתי חופשה קצרה מהעבודה והודעתי גם לפרופסורית שלי באוניברסיטה שאני נעלמת ליומיים. ארגנתי תיק קטן ו...מצאתי עצמי בתוך קבינה ענקית של משאית סמי טריילר בדרך לאילת. המשאית אספה אותי בצומת סגולה לשם הגעתי באוטובוס. טיפסתי לקבינה בטיפוס מודרך (בחיים לא הייתי מגלה לבד מה הדרך הנכונה לטפס על המפלצת הזו) "תניחי רגל פה, אל תפחדי, עכשיו תאחזי בידית ההיא.. רגל שנייה שם וזהו את בקבינה". את ההנחיות נתן לי נהג הסמי-טריילר שירד במיוחד מהקבינה ונעמד מאחורי להדריך אותי. הייתי קצת בלחץ מהקיר טיפוס המוטורי הזה, לכן אפילו לא זרקתי לעברו מבט, גם לא בשביל הנימוס. הייתה זו משאית ענקית שנוסעת לאילת להעמיס 30 רכבים חדשים. אתה שואלים איך פתאום הגשמתי את החוויה הזו? הייתה זו מאיה-סמנתה הדוקטורנטית לתקשורת מקולומביה שכתבה לי מסר בערוץ הפרטי שאחיה, אודי, מתפרנס עכשיו מנהיגת משאית סמי טריילר ענקית על קו פתח-תקווה אילת. אודי אחיה נלחץ בהתחלה מהרעיון לצרף אליו טרמפיסטית, חברה וירטואלית של אחותו האינטלקטואלית שעושה דוקטורט בניו-יורק, אבל אחרי קצת לחץ נכנע והסכים לקחת איתו נוסעת לנסיעת היכרות במשאית. כלומר אותי. ואני שלא יודעת למה ואיך, ובניגוד למרובעות הקצת טבעית שלי, הסכמתי. לראשונה ב31 שנות חיי אני נוסעת בסמי טריילר ועוד לאילת. לראשונה בחיי אני רואה את הכביש כל כך מלמעלה. המכוניות נראו לפתע כגמדות קטנות וחסרות חשיבות, הקבינה הייתה מרשימה ומלאת עוצמה, הכסא שלי היה קפיצי מאוד וכל עצירה או האצה של המשאית נתנה לי תחושה שאני קצת כמו בלונה פארק. תחושת הביטחון והחשיבות בתוך הקבינה הייתה מופלאה. ממש כמו חזרה לרחם - חמים, נעים, מוגן וקצת רועד. נהג המשאית שם מוזיקה חרישית נעימה ברקע. חשתי מאושרת.

שנייה שהגיבה למשחק הייתה "אשכולית", שבעצם קראו לה רונה, נשואה לעורך דין ואם לשני בנים. בחורה חביבה ודי נאה באמצע שנות הארבעים שלה שעושה דוקטורט בביולוגיה (השפעת צמחים אלרגניים באיי התנועה בתל אביב). לקחה מיד את המשחק לכיוון שנראה על פניו קליל וצפוי: "מעולם לא אירחתי במיטתי בלונדיני". כתבה. בתוך זמן קצר הופיעה שורת תגובות מצחקקות, במילים ובאייקונים גראפיים מצד חברות וחבריי הפורום. "מה אני יעשה, בעלי שחרחר" כאילו התנצלה אשכולית אחרי שהבינה שזרקה פצצה. ולפניו? היא נשאלה וענתה, "לא בטוח שהיה מישהו לפניו, אני כבר לא זוכרת זה היה לפני עידן ועידנים" (פרצוף סמיילי מיתמם) ואם כן..תמיד רק שחרחרים". בתגובה לשרשור הופיעו כחצי תריסר אגודלים שאותתו שהן או הם דווקא כן בילו עם בעלי שיער בלונד במיטתם. "נודעת בשירה", בחורה ירושלמית חביבה ביותר שהחלה דוקטורט בספרות עברית (הבחירה החופשית כתימא מרכזית בסיפורי עגנון), כתבה שמעולם עוד לא ראתה את הבית הלבן במו עיניה. שלושה סימנו באמצעות אייקון האגודל שהם דווקא כן ראו את הבית הלבן. פראו דוקטור (דוקטורט בעבודה סוציאלית על הקשר בין נוכחות האב בעת הלידה לבין התפתחות יחסי אב-תינוק בעל-אישה לאחריה) ציינה שאמנם לא ראתה את הבית הלבן אבל היא גרופי של הסדרה בערוץ 3 ולא פספסה אף פרק. "אזנייה מצויה", שככל הידוע לי חובש כיפה קטנה במרכז הראש, מתגורר בהתנחלות בשומרון ועושה את הדוקטורט שלו בחוג לזואולוגיה (`תעופת הארכיאופטריקס והשפעתו על ציפורים בני זמננו`) הדהים את חבריו לפורום וכתב "לא התעלסתי מעולם בשירותים של מועדון." החבר`ה אותתו על תדהמתם באמצעות אייקון מתאים על העלאת הנושא. איש לא סימן אגודל מופנה אל-על בתגובה להודעה שלו. האם הם לא עשו זאת או שהם מתביישים להודות? מאיה סמנתה סימנה פרצוף של סמיילי תמים. "גולגולת נחמדת" דוקטורנט במחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה, בביה"ס לרפואה של תל אביב רפואה שהדוקטורט שלו עוסק בהיבטים אבולוציוניים במחלות עמוד השדרה הצווארי, העיד על עצמו שמעולם לא ביקר בקוקפיט של מטוס, (חמישה סימנו שהם כן). מירילי, דוקטורנטית לספרות (הסופרת העברייה הראשונה, נחמה פוחצ`בסקי והשפעת כתביה על כותביי העלייה השנייה) אמרה שמעולם לא זרקה מישהו מחייה (11 העידו שהם כן). "רשימה שחורה" , דוקטורנט למדעי המדינה מאונ` חיפה (דימויים של מדינות, ומדינת ישראל כמבחן) כתב "לא רכבתי על פיל". "עוד ספרותי" (סטריאוטיפים מיניים בספרות ילדים, עמי ותמי כמשל) כתב "לא שברתי עצם". ציפיטפוט, (סוציולוגיה: התפתחות הדת מול התפתחות התיאטרון בפריפריה - קריית גת כאבן בוחן) כתבה: "לא נישקתי סלבריטי". "מישהו" (עדיין לא הגיש תזה) הוסיף: "לא הלכתי מכות (למעט אחי הקטן)". דוקטורנטית לפילוסופיה יהודית מהאוניברסיטה העברית (סיפורי חז"ל כמכונני אמונה) כתבה "לא בגדתי", והיו עוד וידויים שאני כבר לא זוכרת מי ביטא כגון: לא השתמשתי באוכל שלא לאכילה, לא הייתי עירום בחדר אחד עם יותר מבחורה אחת, לא הרגתי (וגם לא נהרגתי), לא עשיתי קעקוע, לא עשיתי פירסינג, וכו וכו וכו`. התמונה החלה להתברר: הבחורה המנוסה ביותר בפורום הייתה מאיה-סמנתה, תל אביבית במקור, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטת קולומביה (הטוקבק והבלוגים - בין "מרחב ציבורי" ל"מרחב פרטי") שנראה שעשתה כמעט הכול חוץ מלהיות נוכחת במסיבת רווקות לפי הודאתה. היא סימנה הכי הרבה אגודלים על דברים שאחרים עוד לא עשו. מתאים לה "לעשות מישהו" בשירותיי מועדון של איזה פאב נחשב בסוהו של מנהטן" חשבתי. בסוף לא הייתה לי ברירה - גם תורי הגיע. התלבטתי והתלבטתי, האם לכתוב את הוידוי הכי אמיתי שלי שמעולם עוד לא הייתי מאוהבת? מרוגשת - כן, נמשכת - וודאי, מבושמת קלות ולא מיין - וודאי וודאי. אבל מאוהבת על באמת, ככה לחוש מעופפת קלות באוויר והעולם נראה הכי ורוד שיכול להיות ואת בטוחה שאת והוא היחידים הקיימים על פני האדמה - זה מעולם עוד לא קרה. אני מכירה זאת רק מהספרים. התלבטתי. באמת התלבטתי. אבל בסוף רק כתבתי: "לא נסעתי בקבינה של משאית". אני מתכוונת ממש בתא הנהג. לידו. פעם אחת בטיול שנתי של כיתה ח` ישבתי אומנם עם כל שאר התלמידים בארגז הנוסעים מאחורה. כשהייתי בקורס מכ`יות עצרה לידי משאית גדולה, והנוסע שליד הנהג (בעל הפנים הממזריות) הציע לי ממרום שבתו טרמפ אבל סירבתי. פעם אחרת כשהייתי כבר מפקדת בטיול עם החיילות הציע לי נהג הטיולית הקשיש שלקח את כל הפלוגה למוזיאון האצ"ל בתל אביב לבא לשבת לידו בקבינה. אמרתי לו שאני מעדיפה לשבת מאחור עם החיילות. בתוך זמן קצר הגיבו להודעה שלי כ-15 אגודלים חיוביים שכן עשו זאת. לרגע חשתי קצת בושה שלמרות 31 שנות חיי, תואר שני בהתנהגות ארגונית בהצטיינות, עבודה על דוקטורט ועדיין לא נסעתי בתוך קבינה של משאית.

רק אחרי כמה עשרות קילומטרים, כשקצת נרגעתי מהקבינה המסעירה, הרשתי לעצמי סוף סוף להעיף מבט בוחן על נהג המשאית. "כנראה שבגלגול הקודם הייתי נהג משאית" אמרתי לו "אני נהנית בטירוף מהקבינה הזו". הוא שמח מאוד על הוידוי שלי והציע מיד סוכריית קפה מקופסת הפח שנחה על לוח המחוונים הענקי. כשהוא הגיש לי את קופסת הסוכריות גיליתי פתאום שמבטי קופא על פניו. היו לו פנים מאירות, קצת כהות, נאות, עיניים עמוקות עור רך. אחרי רגעים אחדים התעשתי, השפלתי את עיניי במבוכה. הבטתי על זרועותיו. זרועות חזקות וארוכות עם כפות ידיים גדולות ותמוֹת כמו של ילדים כמעט ולמרות זאת אוחזות בהגה בהמון ביטחון. הוא כל כך נהנה לראות אותי מרוצה מהקבינה שלו, ואני כל כך התלהבתי לראות אותו מתמרן את הרכב הענקי הזה עם החיוך הכי מתוק שיש. הוא סיפר לי סיפורים מצחיקים על העבודה שלו, על הנהגים האחרים ועל תופעות שקרו לו במהלך הנסיעות הארוכות הללו. התגלגלתי מצחוק. עד חצבה הייתי מאוהבת לגמרי במשאית הזו. עד הפונדק של כושי רמון כבר הייתי מאוהבת בנהג. מעולם הדרך לאילת לא עברה לי כל כך מהר. המסע ארך שש שעות רצוף עד אילת. כמעט ולא הבטתי על הדרך. את הלילה בילינו בתא השינה האחורי במשאית שכולל שתי מיטות!!! (אודי הציע שיישן על כסא הנהג אם אני חוששת אבל אמרתי לו שאם הוא מבטיח להתנהג יפה אז אני סומכת עליו - ותאמינו,, הוא אכן התנהג יפה). בדרך חזרה סיפר לי שהוא אוסף כסף כדי לקנות חווה קטנה בנגב, לגדל גפנים, לפתוח תחנת דלק קטנה, ולהקים יקב קטן, זה חלום חייו. לפני שנפרדנו בצומת סגולה התנשקנו לראשונה. כן כן בקבינה. לפתע חשתי שאני מעופפת קצת באוויר. והעולם נראה לראשונה הכי ורוד שיכול להיות. היה נדמה לי שאודי ואני היחידים הקיימים על פני האדמה.

אז זהו. מחר אודי ואני מתחתנים. מאיה-סמנתה השדכנית המהוללת ואחות החתן הגיעה מניו-יורק להיות השושבינה. "זהו, אבוד לי", היא כתבה בפורום. "לעולם אהיה השדכנית המשפחתית, הפסאדה שלי כסמנתה ג`ונס¹ נטולת המוסרות נהרסה סופית". והייתה מסיבת רווקות סוערת ועתירת אלכוהול בפאב תל אביב ידוע: "רק דבר אחד יש לי להגיד לכן", אמרתי סמוקה מאושר ומאלכוהול אחרי הפצרות רבות לשאת בפני חברותיי נאום אחרון כרווקה: "אמא שלי תמיד אמרה שאם אעבוד בתחנת דלק אתחתן עם נהג משאית, ואם אלך לאוניברסיטה אתחתן עם אקדמאייי. חיקיתי את אמי וביטאתי את המילה אקדמאי בניגון שכזה, עם שרידי מבטא רוסי, את האקָא ביטאתי בטון גבוה ואת ה - דֶמאי ירדתי לטון הכי נמוך שיש." והנה - הלכתי לאוניברסיטה ...ואני מתחתנת עם נהג משאית ובקרוב אני מקווה לעבוד בתחנת דלק אי שם בנגב".