על-פי הנביא זכריה, חזון העתיד של עם ישראל שופע כולו אופטימיות: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (ח'-ד'-ה'). המסורת היהודית מייחסת את הפסוק הזה לט"ו באב, שלא היו ימים טובים לישראל כמו עצם היום הזה.
מאחר שמסורת אותו מועד היא כה עתיקה, לא עלה בידי איש מחכמינו לקבוע במדויק את טיבה של אותה שמחה. על-פי האמונה קשור, ככל הנראה, היום הזה בפולחן השמש, המגיעה לשיא-עוצמתה בהפריית האדמה, בגידול צמחיה, בהמתקת פירותיה ובריפוי ועידון היקום כולו. יום-מפנה זה צויין לכן כחג לכל דבר.
חג המחוללות ט"ו באב שלאחר הבציר הוא גם, על-פי התלמוד, חג המחוללות בכרמים. חג המחולות הזה נושא אופי עממי, כשבאותו יום בוטלו המעמדות, הוסרו מחיצות היוחסין והאצולה, ולא ניכר שוע לפני דל. לכבוד החג לבשו הצעירים מדי-בד לבנים, שנהגו לשאול איש מרעהו, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. בנות ישראל נהגו לפרוק את עדייהן; המיוחסות שבהן פשטו את שמלות השני שלהן עם העדנים ועטו גם הן בגדי-לבן שאולים.
השבטים הותרו מדי שנה בשנה כבש חג המחולות את הלבבות, חוסלו בו התגרות שבין השבטים ובוטל ריב המשפחות בינן לבין עצמן. מסורת התלמוד מעידה כי באותו יום הותרו השבטים זה בזה ואפילו ניתן לבת יורשת נחלה להפוך לבת זוגו של בן שבט אחר, מבלי לחשוש שמא תעבור בכך הנחלה משבט לשבט. בתום מלחמת האחים אף הותר ביום זה לשרידי שבט בנימין המנודה לקחת להם נשים מבנות שילו וסביבתה, כדי שיצאו לחולל בכרמים.
בט"ו באב נפתח הגבול שבין מלכות יהודה ומלכות אפרים. שתי הממלכות, שהיו צוררות זו לזו, התקרבו האחת לרעותה והותר לבניהן לעלות לרגל משומרון לירושלים וגם לשוב ולהתחתן זה בזה.
