מפלגת העבודה נראית כמי שחצתה את רוביקון הפילוג. החיצים, כולם, מופנים כלפי היושב-ראש אהוד ברק. גם בשנות פעילותי וחברותי במפלגה לא ניתן היה לחשוד בי בתמיכה גדולה בברק. ביקורת, לא קטנה, הטחתי בו מפעם לפעם על עמדותיו ועל התנהלותו הפוליטית. סימפטי, לא סימפטי - מעולם לא עניין אותי. מהיכרותי עימו מאז שירותי הצבאי דווקא ראיתי בו אדם סימפטי ואיש שיחה נעים.
על סדר יומה של מפלגת העבודה עמדו בשבועיים האחרונים שני נושאים שהביאוה לסף פיצוץ: הרפורמה במקרקעין וחוקת המפלגה - שני נושאים שאיני משוכנע כי עומדים גם בראש סדר יומו של האזרח הישראלי (זה שאמור ללכת לקלפי) - בשני נושאים "הרי-גורל" אלו לעתידה של המפלגה בצדק, לדעתי, עם ברק.
הנושא המרכזי במה שמכונה הרפורמה במקרקעין עומד על העברת הבעלות על הקרקע בדירות יחידים ממינהל מקרקעי ישראל לרשות רוכש הדירה. מצבו של משה רבינוביץ מרחוב ישראלי 14 בתל אביב - זה שרכש דירה שנבנתה על קרקע פרטית יהיה דומה למצבו של יעקב רוזנס מרחוב ישראלי 16 בתל אביב שרכש דירתו בכסף מלא אך הקרקע במקרה, מסיבות היסטוריות שייכת למדינה. מדוע צריך להיות הבדל ביניהם? - למתנגדי הרפורמה הפתרונים. מדוע העברת הבעלות על הקרקע של דירת מגורים פרטית מהמדינה לבעלים משנה סדרי עולם, פוגעת בביטחון הלאומי של ישראל ומהווה עושק של הפרט קשה לי להבין.
בנוסף, שרי המפלגה וחבריה בכנסת (ואיני מתכוון לקבוצת הארבעה שהודיעו כי אינם מקבלים את ההכרעה להצטרף לממשלה) היו אמורים לקרוא את ההסכם הקואליציוני עליו חתמו - ההסכם שאושר בוועידה. במשטר דמוקרטי תקין, השרים היו אמורים להעיר הערות בממשלה, לנסות ולתקן ואף להצביע נגד. אחר-כך, משהתקבלה החלטה ברוב, עליהם לתמוך בה מכוח האחריות הקולקטיבית. לא יכולים לחיות עם ההחלטה - דרכם פתוחה להתפטר. מכאן שהתמיכה בעיקרי הרפורמה גם נכונה מהותית וגם חוקתית.
גם בעניין שינוי החוקה יש הגיון. חוקת המפלגה נקבעה לפני 40 שנה. המדינה הייתה אחרת, הציבור היה אחר, וחשוב מכל - המפלגה הייתה אחרת. החוקה הותאמה למפלגה עם קביעות בשלטון. מפלגה שסיעתה בכנסת מנתה 55 חכי"ם - רק 6 מרוב מיוחס. מפלגת המונים, מפלגת העם, "המפלגה של המדינה". גם הנושאים היו שונים. מרכז הכובד של ההחלטות היה במפלגה ולא בממשלה. חילוקי דעות התבררו בה והוכרעו בה. כך למשל, ההחלטה הראשונה על גובה המע"מ התקבלה ב"ועדת ההכרעות" של הוועדה הכלכלית של המפלגה. השיח הפנים-מפלגתי היה העיקר וכך גם מרכז קבלת ההחלטות. אלפי אנשים היו מעורבים (במדינה קטנה בהרבה במספר תושביה). כל אלו הצריכו, למשל, ריבוי של מוסדות שיפוטיים. ועדת חוקה, בית דין עליון ומוסד לבירור עתירות. הפניות היו מעטות, הפסיקות עוד יותר. מעולם לא ראה עצמו מוסד כעין שיפוטי של המפלגה כמי שבא במקום המנהיגות. לימים המצב השתנה. למפלגה 13 חכי"ם בלבד וגם זאת הודות להסכם עודפים. השלטון ממנה והלאה. מרכז הכובד עבר לממשלה. המפלגה אינה יותר הגוף העיקרי בקבלת ההחלטות. מספר הפעילים הלך והצטמצם בעקבות הירידה בתמיכה בציבור והמוסדות כעין שיפוטיים הרגישו שהכוח עובר לידיהם, ומקצת מהחברים המכהנים בהם (חברי מוסדות מפלגה פעילים) מצאו דרך להפוך החלטות רוב כאשר עמדותיהם היו עם המיעוט.
כל אלו מחייבים שינוי החוקה והתאמתה למציאות 2009. העיסוק האובססיבי בבחירות פנימיות חייב להשתנות. שלושת המוסדות כעין שיפוטיים למשל חייבים להפוך לאחד. לא עם פעילי מפלגה מתוסכלים כדיינים אלא עם שופטים בדימוס. והרשימה ארוכה. איזונים - כן, מידתיות בחלוקת הכוח - כן, שיתוק - לא, אנרכיה - לא.
אם הצדק, לפחות בחלקו כאמור, הוא עם ברק, מדוע המפלגה על סף פיצוץ פנימי דווקא בנושאים אלו? אולי התשובה הייתה כבר על שלטי החוצות בבחירות "לא סימפטי, לא סחבק".
