יהיה הרוצח במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל אביב אשר יהיה: קנאי דתי, הומוסקסואל בעצמו, או כל אחד אחר. רצח הוא רצח הוא רצח.
אם אכן הה זה קנאי דתי, הרי שההלכה היהודית אוסרת במפורש את קטילת חייו של אדם בידי זולתו; אם היה זה "אחד מהחבר'ה", הומוסקסואל בעצמו, הרי שהמדובר במטורף חולני, שביקש לחסל חשבונות, או בכזה שלא ידע לשים רסן למאווייו הרומנטיים החולניים.
כך או אחרת, המעשה המזעזע הרעיד, ובצדק, לא רק את הקהילה ההומוסקסואלית, אלא גם את כל מי שאינו נמנה עימה. אין שום הצדקה שבעולם להתנכל למישהו רק משום שהוא שונה באורחות-חייו, גם אם הוא סוטה מן הנורמה המקובלת. במדינת-חוק סובלנית צריך לדעת, בין היתר, להשלים עם סטיות, בפרט כשהן מולדות, כשלבעליהן אין שליטה עליהן רק משום שכך הוא, בעצם, נברא.
התורה אוסרת, אומנם, משכב-זכר ודינה ההלכתי מוות. אבל מכאן ועד להוצאת פסק הדין התנ"כי אל הפועל במאה ה-21 ובמדינת-חוק יש מרחק גדול מאוד.
הומוסקסואל, בדיוק כמו אוטיסט, מצורע, או לוקה בנפשו, זכאי לחיות את חייו בשלווה, בדיוק כמו כל אחד אחר, גם אם הוא שונה ממנו.
"טהרת הגזע" כמה אופייני שהצורר הנאצי ואבי הגזענות, אדולף היטלר, הוא זה שחרת על דגלו את המלחמה הטוטאלית ביהודים, בצוענים, ברוכבי האופניים וב...הומוסקסואלים. את כולם, ללא הבדל, הוא ציווה להשמיד, ובלבד כדי לשמור בכך, על מה שהוא כינה, "טהרת הגזע".
ואולי כאן גם המקום להזכיר את התגרותה של הקהילה ההומוסקסואלית בקהילה הדתית הירושלמית. הרעיון של "מצעד הגאווה" בירושלים, עיר הקודש, לא היה יותר מפרובוקציה לשמה נגד קנאי הדת ויכול היה לספק עילה לנקמה בוערת. די היה במצעד שכזה בתל אביב, שאין בה אותה רגישות דתית, כדי להפגין את זכותם של ההומואים להשמיע ברבים את קולם.
מאז קום המדינה לא חסרו דמויות בולטות בחברה הישראלית שנודעו בסטייתם המינית, גם אם לא יצאו תמיד מן הארון. ביניהם היו שר, חבר כנסת ומזכיר מפלגה, צייר דגול ושחקן מחונן וגם מדען בתחום הרפואה. כולם אנשים מכובדים ומוערכים בזכות כישוריהם ןמעשיהם, ועל דעת איש לא עלה מעולם להתנכל להם רק משום שנולדו שונים בצלמם.
