הכל תלוי במזל - אמרו חז"ל - אפילו ספר תורה שבהיכל. בבית הכנסת יש ספרי תורה רבים, ובכל זאת - יש בודדים שהגבאים ובעלי הקריאה אוהבים יותר, וממילא קוראים בהם יותר. ואם בספרי תורה כך - במדרשי חכמינו על אחת כמה וכמה. יש מדרשים שהכל מכירים ומצטטים, ולעומתם יש כאלו השמורים ליודעי ח"ן בלבד.
אחד מאותם מדרשים ידועים הוא דברי הגמרא (ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'; מגילה, דף כ"ה, עמוד א') על הפסוק בפרשת השבוע: "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעימָך, כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?" - האם יראת שמים היא דבר קטן, שהתורה אומרת שזה כל מה שה' מבקש? והיא משיבה: "אִין, לגבי משה מילתא זוטרתא" - כן, בעיניו של משה יראת שמים היא דבר קטן. על כך שאלו שוב ושוב: ניחא, נניח שלמשה היה קל להגיע למידה של יראת שמים; אבל הוא הרי מדבר אל כלל ישראל, ואצלם אין זה דבר קטן כלל ועיקר!
כשם שרבו השואלים, כך רבו המשיבים והתשובות, ונביא מקצתן מתוך הספר "כמוצא שלל רב". היו שאמרו: משה אומנם היה העניו מכל אדם, אך הרגיש באמת ובתמים שהוא ירא שמים; ומתוך ענוותנותו חשב, שאם הוא הקטן הצליח להגיע למידה זו - הרי שאין המדובר בעבודה קשה מדי. תשובה אחרת: ר' יהושע בן לוי אומר שמידת הענווה היא הגדולה שבכל המידות, ומאחר שמשה היה עניו - חשב שקל יותר להגיע ליראת שמים. פירוש אחר: בני ישראל הם בני אדם בדיוק כמו משה, וכשם שהוא הצליח להכניע את יצרו ולהפוך לירא שמים - אך חשב שגם הם יוכלו.
אחרים מפרשים, שמאחר ובני ישראל הגיעו ליראה מפני משה (כפי שנאמר: "וייראו מגשת אליו"), אמר משה: אם הם יראים מפני בשר ודם - יהיה להם קל בהרבה לירוא מפני הקדוש ברוך הוא. ועוד פירוש: בני דורו של משה נענשו מיד על חטאיהם, ולפיכך היה להם קל להגיע למידה של יראת שמים. ושוב אמרו: משה התפלל שיזכו ישראל לחזור בתשובה, ובזכות תפילתו אכן היה להם קל להגיע ליראת שמים.
ר' ברוך אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", שואל מכיוון אחר: כיצד אומרת הגמרא שכל מה שמבקש ה' מהאדם הוא יראת שמים, והלא בפסוק נאמר במפורש שהאדם צריך גם ללכת בדרכי ה', לאהוב אותו ולעבוד אותו בכל לבבו ובכל נפשו? והוא משיב: "יראה היא רק בידי האדם ורצונו [כפי שאומרת הגמרא על פסוקנו במסכת שבת, דף ל"א, עמוד ב': "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים"], ועל ידה באים ומסתעפים שמירת המצוות והמידות. לכן דורש הקדוש ברוך הוא רק את זה ממנו, אבל יתר הקניינים והשלמוּת - בידי שמים הן, והוא [הקב"ה] ינחילם את האדם הירא אותו". כלומר: מי שיעמול ויגיע ליראת שמים - יזכה ממילא ליתר המעלות המנויות בפסוק.
פירוש המילים "כי אם" לאחר כל הפירושים הללו, דומה שאנו שוכחים את פשט הפסוק - ופשט זה הוא ברור ובהיר, בלא כל שאלות וקושיות. יסוד דברי הגמרא הוא במילים "כי אם ליראה". חכמינו הבינו את הפסוק כאילו נאמר בו "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעימך? רק ליראה". אך עיון במקבילות בתנ"ך מוביל למסקנה, שכוונת הכתוב היא "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעימך? אלא ליראה". נראה כמה הוכחות לכך ונסביר את ההבדל.
הביטוי "כי אם" מופיע בתנ"ך 121 פעמים, ומובן שנביא כאן רק קומץ דוגמאות מייצגות. ה' אומר לאברהם: "לא יירשך זה [=אליעזר], כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך". לאחר חלומו אומר יעקב: "אין זה כי אם בית אלקים", ואילו לאחר מאבקו במלאך הוא קובע: "לא אשלחך כי אם ברכתני". כאשר ה' מחליף את שמו של יעקב, הוא אומר: "לא יעקב ייאמר עוד שמך, כי אם ישראל". יתרו אומר למשה, המבקש ממנו להישאר עם ישראל: "כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". על צלפחד נאמר ש"לא היו לו בנים כי אם בנות". לאחר שאלישע מרפא את נעמן, אומר לו האחרון: "ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל". כאשר מלך פרס ארתחשסתא מרגיש בשינוי במצב רוחו של נחמיה, הוא אומר לו: "ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רוע לב". וכך הלאה וכך הלאה.
בכל המקומות הללו, ברור לחלוטין שפירוש הביטוי "כי אם" הוא "אלא"; נסו לשים במקומו את המילה "רק" - ותקבלו פסוק שאינו מובן במקרה הטוב, ואינו אפשרי כלל במקרה הגרוע. לכאורה, ההבדל בין "רק" ל"אלא" הוא קטן - אך למעשה הוא משמעותי. דומה, שהמילה "רק" נחרצת הרבה יותר מאשר המילה "אלא". ונראה זאת בכמה מן הפסוקים שהבאנו.
כאשר ה' אומר לאברהם שמי שייצא ממעיו יירש אותו, הכוונה היא ליצחק - אבל לא רק אליו. הרי גם יתר בניו של אברהם קיבלו מקצת מירושתו ("ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות"), אם כי לא את החשובה שבהן - עם ישראל וארץ ישראל.
בית אל, עליה אומר יעקב "כי אם בית אלהים", איננה רק בית אלהים; הרי יש שם גם יישוב ארצי ולא רק משכן רוחני. הדבר בולט במיוחד בהחלפת שמו של יעקב: הוא ממשיך להיקרא יעקב, והוא נקרא גם ישראל - מצב שלא ייתכן אם נאמר שכוונת הפסוק היא "רק ישראל". דבריו של יתרו למשה ברורים גם הם: אין הוא מתכוון לומר שיילך רק אל ארצו; כוונתו היא שלא יילך עם ישראל, אלא יילך לארצו.
בחזרה לפסוקנו לפי דוגמאות אלו נוכל לומר, שזו הכוונה גם בפסוקנו. ה' אינו מציב בפני עם ישראל שורה ארוכה של דרישות, אלא דרישה אחת: יראת שמים. ומדוע? בשל עקרון הבחירה החופשית, לפיו רק האדם מחליט האם יעבוד את אלוקיו. אין בכך כדי לקבוע האם מדובר במשימה קשה או קלה; זוהי קביעת עובדה גרידא: הנה המשימה, צאו ובצעו אותה.
מדוע, אם כן, פירשו חז"ל את הפסוק בה פירשו? על כך ניתן לתת שתי תשובות. האחת: יש אכן מקרים בהם הפירוש "רק" לצירוף "כי אם" מתאים יותר. כך למשל בדבריו של נעמן: כוונתו מן הסתם שיש אלקים רק בישראל. אומנם ברוב המקומות הפירוש המצמצם ("אלא") מתאים יותר, אך אין בכך כדי לשלול את הפירוש המרחיב ("רק").
השנייה: לחז"ל היו מגמות מעמיקות בהרבה מאשר פשט הפסוקים. הם רצו ללמד אותנו משמעויות עמוקות, מתמידות ומרחיקות לכת - ואת זה השיגו במאמרם. דומה, שגם מאמר זה ניתן להבין כפשוטו: התורה ניתנה לבני אדם ואינה מציבה בפניהם משימות בלתי אפשריות. אם הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו יראת שמים - סימן שהדבר אפשרי. אולי לא קל, אך בהחלט אפשרי. וזו גם כוונתו של משה (וראינו שיש המפרשים כך את דבריו): אם אני, בשר ודם כמותכם, הגעתי למידה של יראת שמים - גם אתם יכולים.
