הווידוי שלא תשמעו מהומו

שלום. קוראים לי נפתלי. החבר'ה מכנים אותי איילה, גם בגלל שאני רץ מהר. בן זוגי הראשון קרא לי "נפטלין" בגלל הפחד שלי לצאת מהארון. אני בן 26 ואני הומו. למרות שאני לא גאה בזה שאני הומו, אני הומו גאה. לא עשיתי צבא. בלשכת הגיוס הצהרתי שאני "דתייה", ולמרות שלא חבשתי כיפה, הם הבינו את הרמז, ונתנו לו פטור. הומו בצבא זה בלאגן. הטבח המזעזע שהיה במועדון ההומו-לסבי בתל אביב הדיר שינה מעיני. זה כבר כמה לילות שאני מתקשה לחשוב בצורה מסודרת. המוח שלי עובד על טורים גבוהים, ומאות שאלות נדחקות לראש התור בתביעה לקבל תשובה. אני לא מספיק להשיב על שאלה אחת, ושאלה חדשה דורשת תשובה. זה מתחיל מהשאלה הראשונה ששואל כל יילוד אישה - למה? אחרי ה"למה" הראשון, נדחפות עוד מילים. למה לעזאזל יש כל-כך הרבה רוע? למה, אלוהים אדירים, יש כל-כך הרבה שנאה ואנרגיות רעות...? במה חטאנו שכל-כך הרבה שנאה מופנית אלינו. אחר-כך הגיעו שאלות אחרות, אלה המובילות לחשבון נפש. המאמץ להבין, דחף אותי לבדוק את עצמנו. אולי גם אנחנו לא בסדר? אולי נציגים שלנו במסגרת המאבק לזכות בעוד הבנה ו/או הכרה, אמרו ואומרים דברים שפגעו באחרים? אולי הבאנו על עצמנו, ביציאתנו הרועשת מהארון שונאים חדשים? ביני לביני אני יודע, שלהיות הומו זה לא סיבה להיות גאה. גאווה של הומו דומה לבחור נמוך שמסתכל על חבריו הגבוהים מלמעלה למטה. במיוחד כשאני נזכר בימים שהייתי בארון. שהייתי בארון הייתה תוצאה של פחד, ויציאתי מהארון הייתה תוצאה של מחנק. כתלמיד, ההורים שלי היו גאים בי בגלל הישגיי בלימודים. אני הייתי תלמיד טוב, והם היו הורים גאים. היום אני הומו גאה, והם הורים טובים. בהתחלה היה להם קשה. לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאימא אמרה לי כשסיפרתי לשניהם שאני הומו: "אולי נדמה לך שאתה הומו?" שאלה, ולא רצתה תשובה. "אולי זה זמני? אולי רופא יכול לסדר את זה. פסיכולוג? אני רוצה לראות ממך נכדים"... היא בכתה ואבא שתק. הרבה זמן שתק. הניסיון של חלק מהחברים שלי לימד אותי, שההורים זקוקים לזמן הסתגלות. אחר-כך תגיע ההשלמה... וזה בדיוק מה שהיה. מה שהביא אותי אל המקלדת הייתה הידיעה מהיום (6.8.09) על בואו של ראש הממשלה נתניהו לבר הנוער שבו ארע הטבח. ראיתי בהגעתו סוג של תמיכה בקהילה באחת מהשעות הקשות. מהסיבה הזו הרגיז אותי לקרוא על מכתב שחצני שהחברים הפקידו בידיו ובו טענות קשות אליו ולכמה שרים בממשלתו. גאווה זה בסדר, אבל למה יהירות? במקום להודות לו בחום, אנחנו מצפים ממנו שיהיה יחצן שלנו? לתקשורת אנחנו אומרים שהגינוי שהשמיע בישיבת הממשלה נגד מבצעי הרצח, לא מספק אותנו. אפילו שאמר "אני מגנה בכל תוקף". מה שאנחנו מגדירים "הסתה נגדנו", אינו אלא דעה המושפעת מהדת. מותר לאנשים להיות דתיים ולהשמיע הערות נגד התופעה. התגובות שלנו לשרי שס לא היו "פרווה". פעמים רבות הוכחנו, אם צריך, גם לנו יש פה ג'ורה. אנחנו לא צדיקים גדולים, וגם אנחנו יודעים לשנוא. היום אני מבין שמצעד הגאווה בירושלים היה ביטוי לשנאת חרדים. אנחנו מבקשים שינהגו בנו בסובלנות, אבל אין לנו טיפה מזה, כלפי חרדים. הבוז שלנו לזעמם ובעיקר לכאבם, היה מיותר. גם אם מותר לנו לצעוד בירושלים, אנחנו לא חייבים. במיוחד כשיש לנו אלטרנטיבה. תל אביב מחבקת אותנו. למה לנו לעשות דווקא?... שורה תחתונה: אני קורא לחבריי ההומואים להיות הראשונים להפיץ אהבה וסובלנות. במיוחד כלפי אלה שרואים בנו סוטים. אם נתמיד בהפצת אהבה, ניווכח לגלות שגם "סוטים" יכולים להיות אהודים...