כל אימת שפורץ משבר פוליטי בישראל, שוב ושוב חוזרים על אותה המטרה: "בית לא עוזבים", "לעשות למען הבית" וכד'. מן הנאומים הנלהבים, על גבול האקסטזה, ניתן היה להבין שבאמת נבחרינו מתייחסים למפלגותיהם באמת כמו אל בית. האם באמת ובתמים מפלגות משולות לבית או שמא יש בשימוש ברטוריקה זו כדי לסחוט דמעות?
ה"ותיקים" שבינינו עוד זוכרים את קריאתו הנרגשת של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר אל עבר אברהם שריר: "אברשה, תחזור הביתה". ואברשה חזר לכשהתברר לו ששמיר יקיים את הבטחתו למנותו לשר בממשלתו. אגב, אברשה שכה ריגש והתרגש, היה בדרכו לבית אחר, הלא הוא הבית המיתולוגי של פעם ברחוב הירקון 110.
הניסיון לשוות למפלגות אווירה של בית הוא באמת ניסיון ילדותי מטופש שנועד למטרות פופוליסטיות ודמגוגיות.
ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלאה בדוגמאות של פילוגים וחיבורים פוליטיים מוזרים עד כדי כך שאף אחד כבר לא מתרגש למשמע מילת הקסם "בית". אין הגדרה אחת מדויקת למפלגה, אך לצורך העניין ננסה להיעזר בשתי הגדרות קיצוניות בכדי להגיע, כרגיל, למכנה המשותף הלא קיצוני אלא היותר ריאלי.
"מפלגה היא קבוצה שחבריה מבקשים לפעול יחד במאבק תחרותי על השלטון" (שומפטר).
"מפלגות הן כלים לקיומו וחיזוקו של שלטון בני אדם אחדים על בני אדם אחרים" (מיכלס).
אלה, כאמור, שתי ההגדרות היותר קיצוניות של מפלגה. נכון שמעבר לכל אינטרס אישי של כל אחד מחברי המפלגה קיימת תשתית אידיאולוגית מוסכמת, פחות או יותר, על כלל האנשים. הפרקטיקה הפוליטית מראה שגם אידיאולוגיה ניתן ללבוש ולהשיל במהירות גבוהה ולפעמים תוך כדי טריקת דלת. אי לכך, כל אלה הסבורים שהאידיאולוגיה היא הדבק המחזיק מפלגה ולא האינטרסים האישיים, היצרים הפוליטיים, שיגעון השררה ומוכנות להקריב כל מה שסביב הפוליטיקה - הרי שאין הם מכירים את הפוליטיקה.
המפלגה היא אמצעי להשגת כוח פוליטי להגשמת מאוויים אישיים ואידיאולוגיים. אגב, יש הטוענים שאין כל–כך הבדל בין מאוויים אישיים לבין אידיאולוגיה כי הרי מאוויים אישיים דוגמת שלום או מלחמה, החזרת שטחים או סיפוח שטחים, הפרטה או סוציאל–דמוקרטיה, כל אלה תפיסות שכל אחד מחזיק בהן וממילא הוא מבקש להגשימן תוך כדי היותו מנהיג ברמה זו או אחרת.
מפלגת העבודה איננה שונה במאום ממפלגות אחרות. המאבק בין ברק לבין המורדים איננו מאבק אידיאולוגי במובנו הקלאסי של המילה, אלא יש כאן יצרים אישיים המשחקים תפקיד הרבה יותר מרכזי מאשר רעיון נשגב זה או אחר. נכון הוא שיש גם אנשים מצפוניים הסבורים שפלטפורמה רעיונית של מפלגה יש לקיים, וייקוב הדין את ההר. אלה מתי מעט. ינסה הקורא להיזכר מתי מפלגה בישראל ערכה מרתון דיונים של ימים ספורים או שבוע, מהבוקר ועד הערב, שמטרתם ללבן סוגיות אידיאולוגיות? לא אטעה אם אקבע שהקוראים יצטרכו להתאמץ מעבר לכל מאמץ אנושי כדי להיזכר. פעם היו ועידות מסוג זה במהלכן התווכחו החברים ואף הגיעו לפיצוצים ופילוגים באמת על-רקע אידיאולוגי. בעשורים האחרונים אין בנמצא חיה כזו. בגין החזיר שטחים למרות אמונתו בא"י השלמה; נתניהו החזיר את חברון ומילא אחר הסכמי אוסלו, ולאחרונה הוא הכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים; יצחק שמיר הלך לוועידת מדריד המפורסמת; שרון החריב את ימית ואת ההתיישבות בעזה למרות אמונתו בא"י השלמה. ברק וחבריו הסוציאל-דמוקרטים הצביעו בעד מכירת קרקעות המדינה לאילי הון. הדוגמאות הן למכביר. בעקבות מעשים אלה היו רבים שעזבו את "הבית". קדימה היא הדוגמה האולטימטיבית. תשאלו גם את גאולה כהן מה דעתה על בגין או אפילו על בנה ששינה את דעותיו והפך להיות לאחד התומכים בפשרה הטריטוריאלית.
המתבונן במפה הפוליטית המרכזית של ישראל לא ימצא הבדלים מהותיים בין מפלגה זו או אחרת. ההבדלים, אם הם קיימים, מתייחסים יותר לדרך ולא למהות, לתהליך ולא להשגת המטרה.
יתכן ואנוכי טועה טעות מרה בכך שהוא מחשיב את הבית האמיתי של כל אחד ואחת מאתנו למשהו אחר מן הבית הפוליטי המכונה מפלגה. אולי אמצא נחמה בכך שבכל בית נורמלי תיתכן גם אהבה צרופה בין כל החברים. במפלגות זהו מצרך חסר לחלוטין או מצרך חסר ערך.
