מייסדיה של מפא"י ההיסטורית היו בוודאי מתהפכים בקברותיהם למראה היצור העלוב שעוד נותר ממנה. איש מהם לא היה מעלה על דעתו כי מן המפלגה הדומיננטית של פעם נותרה רק שארית שאין בה אפילו להזכיר במשהו את המקור.
מנהיג 'העבודה', אהוד ברק, האיש שדירדר אותה אל עברי פי פחת, הוא מן הסתם האיש האחרון שצריך היה לעמוד בראשה ולהנהיג אותה. מצע רעיוני והתוויית דרך מעולם לא עניינו אותו, וגם האידיאולוגיה ורוח החזון שכה איפיינו את ראשיה בעבר, רחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב. כריאליסט מובהק, וביצועיסט בכל רמ"ח אבריו, הוא פעל בניגוד מוחלט לדרכה ההיסטורית של 'העבודה' ובאסטרטגיה מובהקת של "יישור קו" עם הימין השולט.
כמי שהשמאל מעולם לא דיבר אל ליבו, ובמידה פחותה גם לא המרכז, מייצג כיום אהוד ברק את שלטון ההון והנהנתנות הבורגנית. לחזון הסוציאליסטי, שהיה נשמת-אפה של מפלגת 'העבודה' בימים עברו, אין היום שום זכר.
כולם חנוקים אלא שגם שארית הפליטה בדמותם של עמיר פרץ, אופיר פינס, איתן כבל ויולי תמיר, אינה מסוגלת עוד להחזיר את הגלגל אחורנית. איש מהם אינו מצליח להתקרב בקרסוליו לענקים של פעם, כמו דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר. ואם היה מישהו כמו עמרם מצנע, שגילה יסודות של מנהיג אידיאולוגי, הוא נבעט מהר מאוד מן ההנהגה. מי שלא נבעט, פשוט הסיק בעצמו את המסקנות הדרושות ופרש מבעוד מועד משורותיה בכנסת. גם אבישי ברוורמן, בוז'י הרצוג, איתן כבל ושלי יחימוביץ', שמבקשים לחזור אל המקורות, מנועים מכך, כשאהוד ברק מצליח להפיל עליהם את חיתתו.
אפילו עופר עיני, התקווה האחרונה למנהיגה הבא של 'העבודה', כבר הספיק לרדת מן העץ. זריקת ההרגעה שקיבל בימים אלה אהוד ברק מחבריו למפלגה, מבטיחה אומנם את המשך כהונתו למשל שלוש שנים נוספות, אבל כיבוי השריפה לא יציל, בסופו של דבר, את 'העבודה' מאובדנה המוחלט.
