אירועי הימים האחרונים בעולם הערבי והאיסלאמי מציינים את המשך ירידת ההשפעה של ארה"ב על מהלך העניינים בעולם, ועליית הסכנות המאיימות על הסדר העולמי, שבו מובילות מדינות המערב את העולם כולו. מספר עניינים, שלכאורה אין ביניהם קשר, חברו יחדיו לסמן את נסיגת האג'נדה המערבית, וביניהם האירועים הבאים:
א. לבנון: בגידת ג'ונבלאט וליד ג'ונבלאט הוא כיום מנהיג מפלגת "המפגש הדמוקרטי", המייצגת חלק מהדרוזים בלבנון, ומזה שנים רבות הוא ממתנגדיה הבולטים של סוריה ועושי דברה - השיעים אנשי חיזבאללה. הוא בלט במיוחד בנאומיו רוויי הלעג על המנהיגות הסורית בכלל ועל אסד בפרט, וגינה בביטויי גנאי קשים את הזרוע של אירן, שנכרכה סביב צווארה של לבנון. אלא שבתקופה האחרונה הוא עובר שינוי קיצוני, כנראה בעקבות המסקנה, שעתידה של לבנון ללא ספק יושפע באופן ישיר ומשמעותי מחיזבאללה, ואין אפשרות להילחם ולהיאבק נגד התפתחות זו, בעיקר בשל הגידול הדמוגרפי של העדה השיעית ובשל עליית כוחה הכלכלי, האזרחי והפוליטי.
גם לירידת כוחו הצבאי של גו'נבלאט עצמו הייתה השפעה שלילית על מצב רוחו הלוחמני כלפי סוריה וכלפי חיזבאללה. לאחרונה החל ג'ונבלאט לפעול על-פי האמרה "אם אינך יכול להתגבר עליהם, הצטרף אליהם", ואכן הצטרף לגוש, שעליו הוא מתח ביקורת לאורך כל השנים, בהצדיקו את צעדו בכך שהכיבוש הסורי בלבנון הסתיים ועמו - גם ההגמוניה של סוריה על המתרחש בלבנון. לדבריו, הגיעה העת לפתוח דף חדש בין העדות בלבנון, בשל העובדה שתוצאות הבחירות שנערכו בה לפני חודשיים יצרו מציאות קשה של עדתיות ו"חשבונאות שבטית בין אסכולות" - ביטוי שמשמעותו בערבית היא דחיקת השיעים לשוליים. מפלגתו הפרו-מערבית של חרירי, "זרם אלמסתקבל", מצרה על פרידת ג'ונבלאט מ"גוש 14 במרץ" שבראשותה, ומבחינתה גדלו הסיכויים שחרירי לא יצליח להרכיב ממשלה יציבה בלי חיזבאללה, כלומר בלי הסוס הטרויאני האירני בתוך ממשלה שראשה הוא פרו-מערבי.
בצעדו זה מצטרף ג'ונבלאט הדרוזי למישל עון הנוצרי, שחצה את הקווים כבר לפני שנים. הם הבינו, כי הסוס המערבי שעליו מהמרים חרירי וחבריו הוא סוס צולע, שלא יעמוד לצידם ביום המבחן.
ב. סעודיה: מחלוקת בשידור חי לפני כשבוע נפגשו בוושינגטון שר החוץ הסעודי, סעוד אלפייסל, ומזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, ומול המצלמות דרשה קלינטון מאלפייסל, שסעודיה תעשה מספר מחוות פומביות כלפי ישראל, לאחר שנתניהו הודיע בנאום בר-אילן על הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל. אלפייסל החמיץ פניו, שילח בגברת קלינטון מבט זועף, ומול אמצעי התקשורת הודיע מייד, כי הוא דוחה את בקשת ארה"ב לכל צעד בונה אמון. התקרית הדיפלומטית הזו העיבה על המפגש בין השרים, שכן קירוב העמדות בין ישראל והערבים הוא משימה, שבה אובמה רואה את עיקר הסיכוי להתקדמות, בעיקר על-רקע המצב "התקוע" בעירק, באפגניסטן, בסודאן, בסומליה ועל-רקע התסבוכת שלו עם אירן.
יש כמה סיבות לכך שסעודיה לא תגיש מחוות של רצון טוב לישראל, על כל פנים לא מחוות פומביות: הראשונה והעיקרית היא כעס סעודי גדול על אובמה, על הרכרוכיות שהוא מפגין מול אירן, ועל הבטלנות האמריקנית נוכח התקדמות פרויקט הגרעין האירני. סעודיה חוששת מאוד מהתחזקותה של אירן, בשל החשד שזו תנצל את עוצמתה הצבאית להחדרת השפעתה אל המוני השיעים החיים במזרח סעודיה, שהנפט הסעודי נמצא תחת רגליהם. ייתכן מאוד, שהסעודים כועסים גם על ישראל, שהדליפה, על-פי תחושתם, את דבר ההסכמה הסעודית לאפשר למטוסי חיל האוויר הישראלי לעבור במרחב האווירי הסעודי בדרכם אל יעדים הנמצאים ממזרח לסעודיה.
ג. סוריה: עקשנות על גזל בהכרזות הפומביות של ראשי השלטון בסוריה הם חוזרים שוב ושוב על הנחות היסוד של עמדתם, ובראשן - נסיגה ישראלית לקו הגבול שהיה בין ישראל וסוריה עד ה-4 ביוני 1967. אומנם הקו הבינלאומי בין ישראל וסוריה עובר 10 מטרים ממזרח לכינרת, באופן שכל הכינרת נמצאת בשטח ישראל, ולסוריה אין מעמד בה, אלא שההיסטוריה קצת שונה: בשל אלימות הסורים, נאלצה ישראל לוותר בפועל על אותם 10 מטרים, והסורים ניצלו זאת כדי לשבת על המים. למצב זה הם רוצים לחזור, וישראל - מתנגדת.
בסוריה יש כיום משבר מים חמור ביותר. הבצורת - שגם אנו סובלים ממנה - פגעה בחקלאות הסורית באופן קשה יותר, שכן מרביתה היא חקלאות-בעל, המתבססת על מי גשמים. הסורים אינם ערוכים להשקיה מלאכותית, אין להם מקורות מים לכך ואין להם תשתית של צנרת. כתוצאה מכך נאלצו רבים מחקלאי סוריה לנטוש את שדותיהם היבשים, להגר לערים כדי לחפש פרנסה, והדבר מעיק מאוד על השלטון, החייב לספק להם צרכים מינימליים. סוריה מבקשת לחזור לקוי ה-4 ביוני 67' - בעיקר כדי שתוכל לשאוב ממימי הכינרת, גם אם זה יביא להתייבשות האגם.
גם הרצון הסורי לחזור לגולן נובע מן ההיזקקות למים: בגולן יש מעיינות רבים, ובעיקר נחל חרמון (הבניאס), ונסיגה ישראלית מאזור הר דוב תאפשר לסוריה להגיע עד למרחק של 50 מטרים ממעיין הדן ולקדוח בארות בקרבתו, כדי לשאוב דרכן את מימיו. לסורים יש כבר ניסיון בכך, שכן זה בדיוק מה שהם עשו לירדן: שתי המדינות הגיעו להסכם על חלוקת מימי מעיינות הירמוך ובנו יחדיו סכר ליד הכפר מוח'ייבה במעלה הנהר. לאחר החתימה גילו הירדנים, שהסורים קודחים בקרבת המעיינות, וחולקים עם הירדנים רק את המים שנותרו במעיינות, לאחר שלקחו לעצמם את המים ששאבו באזור הקרוב אליהם.
ייתכן שבישראל יש מי שמכיר את המזימות הסוריות, ולכן ישראל אינה מסכימה להיכנע לתכתיב הסורי. האמריקנים התמימים סבורים, שאם רק יימסר הגולן לסוריה - כל הבעיות תיפתרנה. הם אינם יודעים, שאם אכן כך יקרה, תצוצנה בעיות חדשות וגדולות יותר.
ד. אירן: המשך התוכניות השבוע הכריז המנהיג העליון של המהפכה האיסלאמית באירן, עלי ח'אמינאי, שהמנצח בבחירות לנשיאות שהיו לפני חודשיים הוא מחמוד אחמדינג'אד. בטקס רב רושם הוענק לזוכה המאושר ספר "תוצאות הבחירות", ובעוד מספר ימים הוא יושבע לכהונה שנייה. אלא שמתנגדי אחמדינג'אד אינם מתרשמים מן ההצגה, ומספר אנשים בולטים בממשל החרימו את הטקס, למרות העלבון שיש בכך כלפי מנהיג העליון. הדבר התרחש על-רקע התחדשות המהומות למשך יום שלם, שבו צוינו מלאת ארבעים ימים להירצחם של המפגינים על זיוף תוצאות הבחירות.
אך למרות הבעיות הפנימיות בתוך השכבה השלטת, ממשיך הפרויקט הגרעיני האירני להתקדם במהירות, והשבוע דווח כי בידי אירן טונה של אורניום מועשר במידה נמוכה, והמשך העשרתו תספק למדענים האירנים כ-30 קילוגרמים של אורניום מועשר במידה הדרושה להרכבת פצצה גרעינית אחת. על-פי החישובים הטכניים, תהיה בידי אירן בעוד שנה פצצה גרעינית, אם תתקבל החלטה שלטונית לייצרה. השאלה המטרידה רבים היא מה יקרה קודם: האם הפצצה תורכב או השלטון יקרוס.
ובינתיים מתרחשת בימים אלו דרמה נוספת: הסולטאן קאבוס, שליט אמירות עומאן, השוכנת מול אירן על החוף המערבי של המפרץ הפרסי, עורך ביקור באירן בראש משלחת של אנשי כלכלה, ממשל וביטחון. ביקור זה הוא ראשון מסוגו מאז המהפכה האיסלאמית באירן, למרות הקרבה הגיאוגרפית. עד היום נמנע קאבוס מביקור באירן, כנראה בלחץ מדינות המערב, שעמן הוא קשור בעבותות כלכליות וביטחוניות. התחושה המלווה את המשקיפים היא כי הסולטאן קאבוס, כמו שליטי מדינות אחרות במפרץ, חש שאירן היא הכוח העולה, והבריתות המסורתיות שיש לו עם בריטניה ועם ארה"ב לא יעמדו לצידו, אם וכאשר תהפוך אירן לבעלת ההגמוניה באזור המפרץ ואולי אף תאיים על מדינתו ועל יציבותה. הוא אינו רואה כיום בעולם גורם כלשהו, המסוגל לעצור את דהירת האירנים בדרכם להשתלטות על המפרץ, ומנגד הוא כבר רואה כמה מחבריו, שליטי מדינות שכנות כמו קטר, הזוחלים להצטרף לגוש האירני.
ה. סומליה ואוסטרליה המודיעין המסכל האוסטרלי גילה במלבורן התארגנות של מוסלמים מלבנון ומסומליה, שהתכוונו להפיק פיגועי ראווה בהשראת אל-קאעידה. התארגנות זו מעלה כמה סימני שאלה: בהנחה שהלבנונים היו שיעים מאנשי חיזבאללה, והסומלים הם בדרך כלל סונים, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, ששיעים משתפים פעולה עם סונים בפעולות טרור. בין הקיצונים הסונים נוסח אל-קאעידה ובין השיעים נוסח חיזבאללה הייתה לאורך השנים תחרות בלתי מוצהרת, באשר למי יבצע פיגועים רבי רושם יותר. פגיעה טרוריסטית בבטן הרכה של אוסטרליה הייתה ללא ספק מעודדת מוסלמים נוספים להמשיך ולחבוט בבעלי בריתה של ארה"ב.
ו. אל-קאעידה איימן אלזואהרי שוב מאיים על ארה"ב בפיגועי ראווה, אך בד-בבד הוא מציע לה להגיע להודנה עם אל-קאעידה. עצם העלאת ההצעה גורמת לארכי-טרוריסט הגדול ביותר בעולם להיראות כרודף שלום, והוא יודע שיש בארה"ב קולות תבוסתניים הקוראים לקבל את הצעתו, ולו גם בתמורה לתקופת שקט קצרה. הוא סומך על כך, שבסוף תקופת כהונתו הראשונה יחפש אובמה "הצלחה", ושישראל היא כתובת טבעית ללחצים, בעיקר בשל תלותה בארה"ב בתחומים רבים, ושהיא בסופו של דבר תיכנע לדרישה האמריקנית לוותר על ירושלים המזרחית, ובכללה הר הבית, כדי להגשים לפלשתינים את חלומו של ערפאת: לקרוע מישראל את ירושלים, הלב הפועם בקרבה בקצב ההיסטוריה והזכות הדתית.
ז. פלשתין: הפתח מקשיח עמדות לפני ימים אחדים התכנסה הוועידה הכללית השישית של ה"פתח", הארגון הגדול והמוביל של אש"ף, הנציג הלגיטימי - אם כי לא היחיד - של העם הפלשתיני, שאיתו חתמה ישראל את הסכמי אוסלו, שעל בסיסם קמה הרשות הפלשתינית. וועידה זו התכנסה לאחר 20 שנים ארוכות ורבות תמורות, שבהן נמנעו ראשי ה"פתח" מלכנסה, בעיקר בשל חילוקי דעות קשים בכל שאלה אפשרית: המנהיגות, המטרה, הדרך והאמצעים.
באשר למנהיגות, מאז שמת ערפאת לפני כ-4 שנים איבדה התנועה הלאומית הפלשתינית את האב המייסד, הרוח החיה והכוח המניע, שהרי אבו-מאזן, עם כל ניסיונו בענייני הציבור, אינו בנוי מן החומר שממנו קורצו מנהיגים, ולכן אין ביכולתו להלהיב את ההמונים. ה"פתח" גם ניצב בפני משבר בין-דורי, שבו כוחם של המבוגרים בני השבעים - כמו אבו-מאזן, אבו-עלאא, עזאם אלאחמד ופארוק אלקדומי - עדיין במותניהם, אך הם משקפים צורת חשיבה של לפני שני דורות. הם אינם מדברים אל הנוער, וגם הקשר שלהם עם הציבור לקוי.
שאלת השאלות העומדת בפני וועידת ה"פתח" היא מהי מטרת הארגון: האם שחרור כל פלשתין, מן הים עד הירדן (ויש הכוללים במושג פלשתין גם את ממלכת ירדן, שיש בה רוב פלשתיני ובעיניהם הממלכה אינה אלא יצירה של האימפריאליזם הבריטי), או רק הקמתה של מדינה פלשתינית בעזה וביהודה ושומרון? שאלה נגזרת משאלת המטרה היא היחס למדינת ישראל: שכן אם המטרה היא להקים מדינה פלשתינית מן הים עד הירדן (לפחות), משמעות הדבר היא חיסולה של ישראל כמדינה והיעדר כל אפשרות להכיר בה ולהגיע להסכמים עמה. זוהי הגישה שמוביל פארוק אלקדומי, ראש האגף הדיפלומטי של ה"פתח". מצד שני, אם המטרה היא הקמת מדינה פלשתינית בשטחי רצועת עזה, ויהודה ושומרון, אזי ניתן להגיע להסכמים עם ישראל, ואולי אף להכיר בה. אך כאן עולה שאלה, האם להכיר בה כמדינת העם היהודי, ולשאלה זו כבר השיבו כי הכרה כזו לא תתרחש אפילו בעוד אלף שנה.
לשאלת המטרה מצטרפת גם שאלת אופייה של המדינה הפלשתינית העתידית וזיקתה לאיסלאם, או ביתר דיוק: שאלת החלת השריעה (ההלכה האיסלאמית) על כל מעגלות החיים, ובמיוחד על התחום המדיני. על-רקע השאלה הזו קמה תנועת חמאס, שתשובתה היא דתית מלאה, והגורסת כי האיסלאם חייב להיות הבסיס שעליו תקום המדינה, שממנו ינבעו חוקיה, ושהג'יהאד נגד ישראל הוא מטלה קבועה ומחייבת את כל אזרחי המדינה. היחס בין ה"פתח" וחמאס מושפע בבסיסו משאלה זו.
שאלה נוספת היא, האם דרכו של הארגון היא הלחימה הפעילה ופעולות "צבאיות" (כלומר, טרור), כפי שהייתה בעת נוסד בתחילת שנות ה-60, או שעליו לאמץ דרכי פעולה מדיניות? או אולי שילוב של שתי דרכי הפעולה? האם ה"פתח" הוא עדיין ארגון לוחם או שמא הפך - בפרט לאחר הקמת הרשות הפלשתינית לפני 15 שנים - לארגון מנהלי, העוסק בניהול מדינה, גם אם זו מדינה בדרך. במילים אחרות: האם ה"פתח" עבר מעידן הכנופיות אל עידן המיניסטריונים. בנאומו קבע אבו-מאזן שזכותו של העם הפלשתיני לבצע פעולות "התנגדות", כי פעולות אלו מותרות על-פי החוק הבינלאומי. מכאן, שנשיא הרשות הפלשתינית מכשיר במשתמע את הטרור ככלי להשגת היעדים הלאומיים.
המטרה והדרך קובעות את האמצעים: האם ה"פתח" ימשיך להוציא לפועל פיגועים, כפי שעשה בתחילת דרכו לפני 45 שנים, או שעליו לעבור לפסים מדיניים? או שמא יאחז בזו וגם מזו לא יניח את ידו?
בנאום הפתיחה של הוועידה קבע אבו-מאזן, כי בירת פלשתין היא ירושלים. הוא חיבק בנאומו את נציגי "פתח" בעזה, שלהם חמאס לא הרשה לצאת לכינוס, והבטיח להם שהמולדת תישאר מאוחדת, למרות שיש המתנגדים לכך. לדבריו, חמאס הם מהפכה (כלומר אינם לגיטימיים, כי הם הגיעו לשלטון בדרך של אלימות), מטעים (משמיצים ללא סיבה את ראשי הרשות) וסגנונם הוא סגנון טרוריסטי (לאור האלימות שנקטו אנשי חמאס נגד ארגונים שמייצגים את אש"ף וה"פתח"). אש"ף, לדבריו, הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני, ובביטוי זה הוא מנסה לערער על טענת תנועת חמאס, שגם היא נציג לגיטימי - במקביל לאש"ף.
