תזכורת: מלחמת יום כיפור ממרחק של למעלה משלושים ושש שנה אחורנית, זכור לי היטב איך פרצה מלחמת יום הכיפורים, כי הייתי שם מסופח לחפ"ק עם אוגדה 36 בפיקודו של רפול ז"ל, וחוויתי את מראות ומוראות המלחמה הקשים ברמת הגולן וגם את הניצחון הגדול.
מבדיקת התוכניות שנחקרו לאחר המלחמה נמצא כי: "המתקפה הסורית בצהרי יום שבת 6 באוקטובר, מתואמת עם מצרים, תוכננה כמערכה אחת, שהמשכה החזוי היה הערכות להגנה בקווי הסיום אל מול התקפות נגד אפשריות של צה"ל, הסורים התכוונו לפתוח את המערכה בהפתעה ולהשלימה ב-24 שעות וזאת כדי להקדים את הגעת כוחות המילואים של צה"ל לרמת הגולן, בפועל, נמשכה המתקפה מ-6 ועד ל-9 באוקטובר.
"הסורים התכוונו לכבוש את רמת הגולן, להשמיד את הכוחות הערוכים בה ולייצב קווי הגנה לאורך הירדן או במורדות רמת הגולן, על-ידי שלוש דיביזיות החי"ר הממוכן בדרג ראשון,
ודיביזיית השיריון מס' 1 הוותיקה, כדרג שני וככוח עתודה מאחור. דיביזיית השיריון החדשה מס' 3 נועדה לשמש ככוח עתודה מטכ"לי בעיקר במשימות הגנה או להעמיד חלק מכוחותיה לרשות הדרגים התוקפים, השיטה שנבחרה הייתה הבקעת קו החזית בשלושה צירי מאמץ די בזיוניים מקבילים ומאוזנים: בצפון על-ידי דיביזיה 7, במרכז על-ידי דיביזיה 9, ובדרום על-ידי דיביזיה 5. וכל זאת בסיוע 157 סוללות ארטילריה, מטלרי"ם וחיל אוויר כמובן".
כל זאת אני מזכיר, כי לדעתי אנו עומדים עדיין מול איום דומה שאינו נראה משום-מה כיום, חרף כל ההצהרות של הצדדים על כוונות השלום והיוזמה האמריקנית לשלום אזורי של הנשיא אובמה. ואכן נשמעים גם קולות אחרים, וכי מה נשתנה? הסורים הם אותם סורים, בעלי אותן שאיפות מוצהרות לקבל חזרה את רמת הגולן גם בכוח, אותו צבא סורי, אם כי יותר משופר בארטילריה ובטילי חל"כ. רק מה שאנו לא יכולים לדעת, הוא מה הן הכוונות האמיתיות הצפונות בלב השליט הסורי וספק אם המודיעין הטוב בעולם יכול לספק זאת.
מאז תחילת שנות ה-90' התקיימו מגעים ישירים ועקיפים בין ישראל וסוריה במטרה לבחון אפשרות להגיע להסכם שלום. ברוב המקרים לא הבשילו המגעים לכדי משא-ומתן אמיתי וגלוי, שתכליתו להגיע להסכם מפורט, והנה כיום שוב עושים ניסיון נוסף. כולנו זוכרים את אמירתו של יצחק רבין: "כעומק השלום - כך עומק הנסיגה".
אין ספק, שמגמות הנעת תהליך השלום שהחלו עם סוריה לאחרונה בתיווך צד שלישי - טורקיה - הן תמורה חיובית, והעובדה שלמעלה מ-50% מהציבור תומכים במהלך; אך על ההנהגה שלנו להביא בחשבון שקיים גם סיכון בכך שאם תהליך השלום לא יבשיל, או ששיחות השלום ייכשלו ולא משנה באיזה שלב, הדבר יכול בהחלט להביא למלחמה. ולא חסרות הצהרות והתבטאויות לוחמניות התומכות בכך, למשל:
- נשיא סוריה בשאר אסד הכריז פעם נוספת רק לאחרונה כי "כיבוש ושלום הם שני הפכים שלא יפגשו זה את זה", והוסיף "אנחנו נחושים יותר מתמיד להחזיר לסוריה את כל רמת הגולן". זאת אמר בראיון לביטאון הצבא הסורי "גיש א-שעב" לציון יום השנה ה-64 להקמת הצבא הסורי.
- מוקדם יותר ובסמיכות לכך במעמד פגישה עם שרת החוץ האמריקנית הילארי קלינטון, דחה הנסיך פייסל את תוכנית השלום של אובמה למזרח התיכון. לטענתו, "מדינות ערב לא יכולות לפעול לנורמליזציה ביחסים עם ישראל כל עוד זו לא תסכים לסגת מכל האדמות הערביות שנכבשו ב-1967".
- בראשית שנה זו, הצהירה הליגה הערבית בשם מדינות ערב, שההצעה הסעודית להסכם שלום הינה מוגבלת בזמן, שמשמעותה, שאם לא יהיה הסדר, האלטרנטיבה היא מלחמה.
אם נוסיף על כך את ההצהרות הלוחמניות בוועידת הפתח שהתקיימה זה עתה האומרות: לא הכרה בישראל כמדינה לאום יהודית, כן לזכות השיבה לפליטים, ואי-ויתור על ירושלים כמדינת העם הפלשתיני; וכן המשך בדרך ההתנגדות, והתנאים החדשים שהציבו בוועידה זו, כגון: "להסיר את המצור מרצועת עזה ולשחרר את כל האסירים הכלואים בישראל וזאת כתנאי לחידוש השיחות". ואם נניח בסבירות גבוהה, כי לממשלה הנוכחית בגלל הישענותה על חוגי הימין, אין יכולת להגיע להסכמה על ויתור שטחים, בלי ליצור קרע בעם ועל-ידי כך לסכן את הממשלה, הרי שהמצב הוא טעון ביותר ומזמין קיפאון בהתקדמות השיחות לזמן בלתי ידוע ולחשש בעקבות כך לפריצת מעשי האיבה.