את הכתבה הזו אפתח בנימה אישית. בילדותי גדלתי בדרום פתח תקוה, וביתי גבל בפרדסי העד שגבלו בדרומה של עיר זו. בשעות אחר-הצהריים נהגתי לשבת על אדן החלון, ולהביט אל האופק המדהים - פרדסי עד, מקושטים באי אלו וילות אדומי גגות, ומגדל מים אחד. כל מי שגדל באזור הרחובות דגל ראובן/היבנר/העצמאות בפ"ת, יודע על מה אני מדברת. על ירוק העד הזה. לא הייתה לי סיבה להניח שהדבר אי פעם ישתנה. מן התיכון שבו למדתי בנעורי, תיכון בן-גוריון בפ"ת, נשקפו פרדסי העד, וזאת מבעד לקשתות הקיטשיות משהו, שהקיפו את התיכון היומרני-אדריכלית. בין שיעור יבש אחד למשנהו, מראה הפרדסים היה משהו מרענן. כשהיינו ילדים הפעילות בצופים רוכזה סביב הפרדסים. עוד לא שמעו אז על פיגועים, חטיפות או אנסים, וכל ילדי הצופים קשרו חבלים, הדליקו אש, והתחרו בתחרויות שונות ומשונות בפרדסי העד של דרום פתח תקוה, שהשתרעו מדרומה של פתח תקוה לצפונה של קריית אונו. גם חיפושי הקרשים של טרום ל"ג בעומר התקיימו בפרדסי העד הזה, אשר היו אינסופיים, וניתן היה ללכת לאיבוד בתוכם, תוך שאנו מוצאים עוד קרש ועוד קרש למדורה.
אף אחד לא הכין אותי להפתעה. לפני שנתיים וחצי החלטתי לטייל באזור, מתוך הנחה שאי אלו פרדסים נכרתו, אך לבטח השכונה שמרה על אופיה. לתדהמתי לא נותר פרדס אחד לרפואה (למעט משהו פצפון שסרסורי הנדל"ן לא הספיקו לכרות, אך לא לעולם חוסן) - והפרדסים של פעם התחלפו במבני בטון מכוערים ומגושמים, וכמובן, "יוקרתיים". הפרדסים הירוקים של פעם התחלפו בשכונות מזעזעות שנקראו בשמות שונים, כולם ואריאציות על "הירוקה" - "נווה עוז הירוקה", "כפר גנים הירוקה" וכדומה. בפועל, שכונת הוילות השלווה, נוה עוז, שהוקפה בפרדסים ונראתה כמו גן העדן האבוד, נדמת כרגע לאסיר בתוך חצר של כלא - את השכונה מקיפים בניינים אימתניים ו"יוקרתיים" של גינדי, דורי ודומיהם. אין אף ירוק בכל השכונות הירוקות האלו. היה הרבה ירוק טרם מישהו חשב לבנות שם שכונות "ירוקות". קשה לי לתאר את הטראומה, הכאב והסבל למראה אובדן הפרדסים (בלא כל דרמטיזציה, נופי ילדות נקשרים ללב). מעולם לא היה לי מושג שסופם של פרדסים בדחפור תחילה. לא היה לי מושג שבזמן שאני תפסתי את פרדסי העד האלו כנתון שנמצא שם לנצח נצחים, מישהו חפר, יזם, תכנון והחליט להרוס אותם לטובת מספר בטונדות מכוערות.
