לפני למעלה מ-25 שנה שירתתי בבסיס של חיל המודיעין בצפון הארץ. באחת השבתות נטלו שניים מן הרס"רים הוותיקים את אחת ממכוניות הבסיס, צירפו את נשותיהם ונסעו לאילת. ברכב צבאי, על חשבון המדינה. כולנו ידענו על כך, כי השניים חזרו מלאי חוויות ושיתפו בהן את כולנו - כולל את העובדה שהשתמשו ברכב הצבאי לאורך מאות קילומטרים. הם לא חשבו שצריך להתבייש ובוודאי שלא חששו מפני עונש כלשהו.
מאז, התרבות הקלוקלת של שימוש במשאבי הכלל לצורכי הפרט, רק הלכה והשתרשה בכל תחומי חיינו. דומה שבצה"ל הנורמה הזו חדרה עמוק יותר מאשר בכל מקום אחר, ודי להתבונן במכוניות הצבאיות עמוסות הילדים הצוהלים, הדוהרות בדרך אל הים בשבתות ובחגים.
בסערה שהתחוללה השבוע סביב תא"ל
עימאד פארס, לא טרח איש לשאול את השאלה הבסיסית ביותר: מה בכלל עשתה אשתו מאחורי ההגה במכונית הצבאית? הרי אלמלא התאונה, איש לא היה שם לב לעובדה הזו. והנה מסתבר לנו, שהצבא נותן הכשר לשימוש הפרטי במכוניותיו: אם פארס עצמו היה יושב ברכב עם אשתו, ובכלל לא משנה לאן היו נוסעים, הכל היה בסדר. ועכשיו כבר מדברים על כך שההכשר יהיה נרחב עוד יותר: נשות הקצינים יוכלו להשתמש במכוניות ללא הגבלה. הבנתם? רכב שניתן לקצין בכיר למילוי תפקידו, יכול לשמש אותו ואת משפחתו לכל צורך שהוא, בין אם לישיבה אצל אלוף הפיקוד ובין אם לטיול בהרי הגליל.
פרשת השבוע מעמידה מול התנהגות פסולה זו את הנורמות הראויות, בהן דוגלת התורה. ברגע בו נקבע שרכוש מסוים אינו עוד ברשותו של הפרט, או לכל הפחות אינו רק ברשותו של הפרט, יש כללים ברורים מאוד לשימוש בו. העובר על כללים אלו צפוי לעונש, הן מידי אדם והן מידי שמים. והדבר בולט במיוחד בנושא המעשר השני.
החקלאי מצווה להפריש חלק משמעותי מיבולו למטרות שונות. ראשית עליו לתת תרומה לכהן - בדרך כלל 2% מהיבול. מן היתרה עליו לתת 10% (כלומר: 9.8% מן היבול) ללוי. מכאן מתפצלת הדרך. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לכל מחזור שמיטה בן שבע שנים, 10% מן היתרה (שהם 8.8% מהיבול) מוגדרים כ"מעשר שני" בו נעסוק מיד. בשנה השלישית והשישית, אותו שיעור מופרש לעניים. וזה אחרי שבעלי השדה כבר חויב לתת מתנות עניים שאין להן שיעור (לקט, שיכחה ופאה) במהלך העבודה לאורך העונה החקלאית.
מעשר שני מיוחד בכך, שבניגוד ליתר ההפרשות מן היבול, הוא מיועד לבעלים עצמם. הבעלים אינו צריך לתת ממנו אף לא שיבולת אחת ואף לא ענב אחד לאיש. המגבלה היחידה: הוא חייב לאכול את המעשר הזה בירושלים. בעל "ספר החינוך" מסביר (בדבריו על מעשר בהמה), שבכך רוצה התורה לחייב את האדם - השקוע בעמלו החומרי - להגיע מדי פעם למוקד החוכמה, התורה ועבודת ה' שבירושלים. גם אם הוא לא יבוא בעצמו אלא ישלח את אחד מבניו, תושג המטרה: "מתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר יְלמד בחוכמתו כל בית אביו, ובכן תימלא הארץ דעה את השם".
אם הדרך לירושלים רחוקה, או במקרה שהיבול רב וקשה להעלותו כמות שהוא לירושלים בלא שיתקלקל בדרך - רשאי הבעלים לפדותו, כלומר: למוכרו במחיר הוגן. קדושת המעשר עוברת אל הכסף שקיבל תמורתו, ואת הכסף הזה עליו להביא לירושלים. שם מוטלות עליו מגבלות בשימוש בכסף, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני, פרק שלישי, הלכות י'-י"א):
"מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה... וסיכה [של הגוף בשמן] כשתייה. ואסור להוציאו לשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים... במעשר אוכל דבר שדרכו להיאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין, חוץ מזיתים וענבים בלבד" וכך הלאה.
והלא דבר הוא. אנו מכירים מגבלות על אכילת דברים ששוב אינם בבעלותו של האדם. כך למשל אכילת בשר קורבנות מוגבלת לחלקים מסוימים של הבשר, מוגבלת בזמן ומוגבלת במקום - לאחר שהקורבנות הוקדשו והוקרבו לה'. תרומה, מעשר ראשון ומעשר עני מופקעים לחלוטין מרשותו של האדם וניתנים לכהנים, ללוויים ולעניים. פירות השמיטה גם הם הפקר, הבעלים מאבד כל זיקה אליהם ויש דינים המגבילים את השימוש בהם. אך מה פתאום יש מגבלות במעשר שני? הרי הפירות נותרים לחלוטין בבעלותו של החקלאי, ומדוע להגביל אותו הן במקום אכילתם והן בצורת השימוש בהם?
אלא שזהו בדיוק הלקח שרצתה התורה ללמד אותנו. אל לו לאדם לחשוב, שהוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו - אפילו ברכושו שלו. עליו לזכור תמיד, שהוא בבחינת אורח בעולם הזה, וכל אשר יש לו - איננו כי אם בהשאלה לזמן קצוב מידי ריבונו של עולם. דווקא בשיא הצלחתו החומרית, כאשר הוא נהנה מיגיע כפיו, על החקלאי לזכור שהוא אינו אוכל משלו אלא משל הבורא. עליו לאכול את היבול ולא להמירו בסחורה אחרת, כדי לשעבד את היצר הבהמי ביותר שבו - האכילה - לרצון אלוקיו. עליו לעשות זאת בעיר המקדש, כדי שזכר השכינה לא ימוש מנגד עיניו.
הלקח אינו מסתיים כאן. אם כך ציוותה התורה במה ששייך במלואו לאדם על-פי חוקי החברה - על אחת כמה וכמה שעליו להקפיד במה שאינו שלו. אם יש מגבלות על האופן בו אני אוכל את היבול שאני עצמי עמלתי בו, ודאי שעלי להיזהר ברכוש חברי וברכוש הציבור. זהו המוסר של התורה, זהו המוסר שאנו חייבים להטמיע גם כיום בכל אורחותינו.