שבעים שנה לאחר שהיה "בסט סלר" בגרמניה, שוב יש עדנה ל"מיין קאמפף", המניפסט האנטישמי של צורר היהודים, אדולף היטלר. למאבק ארוך השנים של אנשי אקדמיה גרמנים, שקוראים להדפיס מחדש את מהדורתו המבוארת, יש עכשיו שחקן-חיזוק בלתי-צפוי: מזכ"ל המועצה המרכזית של הארגונים היהודיים בגרמניה.
לשפשף את העיניים ולא להאמין. להדפסתו של ספר האורים ותומים הזה, שנאסרה בגרמניה, במפורש, מייד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נמצא עכשיו מי שמוכן לעשות לו "החייאה", בדמותו של היהודי סטפן קרמר, מזכ"ל המועצה בכבודו ובעצמו.
גיבוב שטויות דווקא העולם הנאור והתרבותי ידע בצדק להחליט שאין מקום במדפי הספרים לספר שכולו רק דברי בלע וגידופים, שנכתב בשפתו העילגת של צורר חסר השכלה אלמנטרית ואינטליגנציה מינימלית. כתב הפלסתר הזה הרי מעולם לא זכה להכרה כספר-לימוד לשמו, באשר בסך-הכל הוא הכיל אוסף של גיבוב שטויות, של הוצאת דברים מהקשרם, של סטייה מהשכל הישר ושל הסתה פרועה. הוא נשלח, באחת, אחר אי-כבוד לפח האשפה ההיסטורי ומעולם לא זכה להימנות, בשל רמתו הנמוכה ושפתו הדלה, אפילו עם ספרי האידיאולוגיה הנאצית היסודיים.
בובת מריונטה אז נכון שהיטלר עמד בראש הפירמידה הנאצית, אבל את מלאכת ההסברה היטיב לעשות בשבילו שר התעמולה שלו, יוזף גבלס, גאון התועמלנים של כל הזמנים. את הצעדים המדיניים והצבאיים הגו בשביל הצורר עוזריו הנאמנים.
ומאחר שהיטלר היה אדם נבער, שלא הצליח בלימודיו ושאת תסכולו כצבעי הוציא על כל מי שבא עימו במגע, צריך כמובן להוקיע כל ניסיון להאדיר מחדש את שמו. בוודאי לא כשזה נעשה בידי יהודי, שמוכן עכשיו לעשות "לובי" לספר שכבר מזמן אבד עליו הכלח. והרי אין בכך אלא אירוניה של הגורל וטרגיקומדיה לשמה. ןלהיטלר לא נותר אלא להתהפך בנחת בקברו למראה אותו יהודי, שלא מתבייש לעשות עבורו, בריש גלי, את המלאכה, שבה הוא עצמו נכשל.
