בפרשת ראה מספרת התורה על 'עיר הנידחת': "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' א-לוהיך נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה א-לוהים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ; הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' א-לוהיך, וְהָיְיתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" [דברים יג, יג-יז].
כלומר, באים כמה מתושבי עיר מסוימת ומצליחים להשפיע על רוב תושבי העיר לעבוד עבודה זרה. התורה מכנה אותם "בני בליעל". יש לשים לב, כי התורה אינה מכנה מחלל שבת בשם "בן בליעל", ואפילו מגלה עריות או רוצח אינם נקראים בני בליעל. גם עובד עבודה פשוט, לא נקרא "בן בליעל", אפילו המסית והמדיח את הפרט אינו נקרא בן בליעל. כל העבירות הללו, שהן מן החמורות שבחמורות, שעל שלוש מהן נאמר "ייהרג ואל יעבור" אף על-פי כן, מי שעבר ולא נהרג או אפילו עבר במזיד וברצון עדין אין התורה קוראת לו "בן בליעל".
לא כן הדבר לגבי מדיחי עיר הנידחת, הם הם הנקראים בני בליעל. כל עוד האדם חוטא בעצמו, ואפילו בעבירה חמורה כעבודה זרה, אפילו אם הוא גורם לאדם אחר לעבור עבירה, ואפילו עבירה חמורה כמו עבודה זרה, עדיין איננו נקרא בן בליעל. שם זה שמור רק לאלו המדיחים עיר שלמה לעבוד עבודה זרה. מדיחי עיר הנדחת, החוטאים ומחטיאים את הרבים, שזהו הפשע החמור ביותר שיכול האדם לעשותו, זוהי תועבה ללא תקנה, רק אותם כינתה התורה בתואר המפוקפק של "בן בליעל".
כל אדם, החוטא ויהא חטאו חמור כאשר יהיה, חילל שבת, רצח, גילה עריות, עבד עבודה זרה, מעולם לא ננעלה בפניו הדרך לעשות תשובה. לא כן המחטיא את הרבים: לאדם שפל כזה "אין מספיקים בידו לעשות תשובה" או כפי שאומר הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות תשובה, העונש של אדם כזה בעולם, הוא שמונעים ממנו את חופש הבחירה. למחטיא את הרבים הקב"ה שולל את היכולת לבחור בטוב - את היכולת לחזור בתשובה.
הביטוי "בליעל" הוא ביטוי מאוד נדיר בתורה. הוא מופיע סה"כ פעמיים. מעניין שגם היא בפרשת ראה.
התורה מצווה על שמיטת חובות: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" [דברים טו, א-ב]. התורה מצווה להשמיט בשנת השמיטה את כל החובות הכספיים שיש ליהודי כלפי חברו. כלומר, בסוף שנת השמיטה, כל החובות שהיה היהודי חייב לחברו, וזמן פרעונם עבר – נמחקים.
אך התורה ממשיכה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". התורה מזהירה את האדם, שלא ימנע להלוות לחברו סמוך לשנת השמיטה, מחשש כי חובו ימחק. התורה בוחרת לכנות את התופעה של הימנעות מלהלוות כסף לעני בגלל קירבת הזמן לשנת השמיטה "דבר בליעל" והדבר תמוה, כי ראינו עד עכשיו כי ביטוי חריף זה "שמור" לאנשים המסיתים את הציבור לעבור עבירות חמורות ביותר; מדוע לכנות כך אדם החרד על איבוד כספו משמיטת החובות, שבגינה הוא נמנע מלהלוות לעני? הרי בסך-הכל הוא מבצע "שב ואל תעשה". הלזה יקרא "דבר בליעל"? איפה הפרופורציה?
והתשובה היא כן! זה מעשה בליעל: אדם שחושב רק על עצמו, וכאשר יש לו חשש שמא העני לא יחזיר לו את ההלוואה הוא נמנע מלהלוות, הוא לא רק אגואיסט. הרי הוא יכול היה לעבור על מצות שמיטת כספים, אבל הוא לא עושה זאת, מדובר באדם שומר תורה ומצוות. במצוות בין אדם למקום הוא המקפיד שבמקפידים, עליהן הוא לא יעבור; אבל להלוות לעני בשעת מצוקה, מזה הוא יימנע, כי רעה עינו באחיו האביון. אדם שחי בדואליות בין הקפדה על מצוות בין אדם למקום לבין הימנעות מלסייע במצוקת העני - אותו אדם ראוי לכינוי "בן בליעל".
אם אדם אינו מוכן לסייע לעני בשעת מצוקה, מבחינת התורה הוא שווה ערך לאדם שמדיח עיר שלמה לעבוד עבודה זרה. וכך אמרו חכמים בספרי: "מכאן היה ר' יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה". שניהם על אותו מישור שניהם מכונים "בני בליעל".
