מסביב לנמל העתיק של עכו נטוש קרב-איתנים. התושבים הערביים של העיר רוצים לקרוא את הנמל על-שם גיבור ערבי, עיסא אל-עואם, אחד האלופים של צלאח-אל-דין, המצביא המוסלמי שהביס את הצלבנים. עיריית עכו, שבה כמובן שולטים היהודים, החליטה לקרוא את הנמל על-שם פקיד ישראלי שעסק בענייניו. התושבים הערבים הקימו גל-עד לזכר הגיבור שלהם. העירייה קבעה שזהו "מבנה בלתי-חוקי" והחליטה להרוס אותו. זה יכול היה להיות סכסוך מקומי קטן, אחד מיני רבים בעיר המעורבת והמסוכסכת, לולא היו לכך השלכות רעיוניות ופוליטיות כל-כך עמוקות.
אני אוהב את עכו העתיקה. בעיניי, היא העיר היפה והמעניינת ביותר בארץ, מלבד ירושלים המזרחית. היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ, ואולי בעולם. היא מוזכרת בתנ"ך בפרק הראשון של ספר שופטים (הסותר את סיפור רצח-העם בספר יהושע). פרק זה מונה את הערים בארץ שלא נכבשו על-ידי בני-ישראל. היא נשארה עיר צידונית, אחת מערי-הנמל שמהן יצאו ימאים להתנחל לאורך חופי הים התיכון, מצור ועד קרתגו.
את גדולתה רכשה עכו בתקופת הצלבנים. בימים ההם היה זה הנמל היחידי בארץ שניתן היה להשתמש בו בכל ימות השנה. הצלבנים הצליחו להשתלט עליה אחרי התנגדות עקשנית. כעבור מאה שנים, כאשר צלאח-אל-דין, המצביא המוסלמי הגדול, שם קץ לשלטון הצלבנים בירושלים, הוא גירש את הצלבנים גם מעכו. הצלבנים כבשו אותה בחזרה, ובמשך מאה שנים נוספות היא שימשה כבירת הממלכה הצלבנית המצומקת. בשנת 1291, עם חיסולה הסופי של הממלכה הצלבנית, הייתה עכו העיר הצלבנית האחרונה שנפלה בידי המוסלמים. התמונה של אחרוני הצלבנים ונשותיהם שקפצו מן המזח של עכו נחרטה בזיכרון ההיסטורי והולידה את האימרה השגורה גם כיום:
"לזרוק אותם לים".
גם לאחר מכן הייתה לעיר היסטוריה מגוונת. מנהיג בדווי, דאהר אל-עומר, השתלט עליה והקים מין נסיכות עצמאית של הגליל. אפילו נפוליאון, המצביא המהולל, שבא ממצרים והטיל עליה מצור, הובס על-ידי הערבים בעזרת הצי הבריטי. כאשר הפכו הבריטים ב-1917 לאדוני הארץ, הם הפכו את המבצר הצלבני לבית-סוהר וכלאו בו גם את אנשי המחתרות העבריות. באחד ממבצעיו המוצלחים ביותר, עלה בידי אצ"ל לפרוץ למבצר ולשחרר את אסיריו. ב-1948 כבש צה"ל את העיר, שהייתה עד אז עיר שכולה ערבית.
מיעוט נסבל העיר העתיקה של עכו, על צריחי מסגדיה ומבצריה הצלבניים, המשיכה להיות רובע ערבי. הנמל העתיק פועל כנמל-דייגים, וגם הוא ערבי. אך מסביב קמו שכונות יהודיות, חסרות פנים כמאות שכונות דומות ברחבי המדינה, ותושביהן מהווים עכשיו את הרוב. הם לא מצטיינים באהבה יתרה לשכניהם הערבים. מפעם לפעם פורצות קטטות בין שתי האוכלוסיות. התושבים הערביים מאמינים שעכו היא עירם מימים ימימה, ורואים ביהודים פולשים. היהודים בטוחים שהעיר שייכת להם, ושהערבים הם, במקרה הטוב ביותר, מיעוט נסבל, ומוטב שיסתמו את הפה.
גם הסכסוך הנוכחי עלול להביא לקטטה אלימה. בכל סכסוך בין יהודים וערבים בארץ עולה השאלה הילדותית:
מי היה כאן קודם? הערבים כבשו את הארץ, שנקראה בפיהם "ג'ונד פילסטין" (אזור צבאי פלשתין) בשנת 635, ומאז היא נמצאה תחת שלטון מוסלמי (מלבד תקופת הצלבנים) עד לבוא הבריטים. הם טוענים: "אנחנו היינו קודם".
הגרסה הציונית נראית אחרת. בימי התנ"ך הייתה הארץ שייכת לממלכות ישראל ויהודה, אם כי אזור החוף היה שייך לצידונים (בצפון) ולפלישתים (בדרום). אמנם, למרות מאמצים קדחתניים במשך מאה שנה, לא נמצאו שום תימוכין ארכיאולוגיים ליציאת מצרים, כיבוש כנען וממלכת דוד ושלמה. אבל מאז מלכות אחאב, בסביבות 870 לפני הספירה, ישראל קיימת על המפה ההיסטורית. אחרי גלות בבל שלטו היהודים בחלקים של הארץ, והגבולות השתנו בהתמדה. כלומר, "אנחנו היינו קודם". אם הישראלים קדמו למוסלמים, אז מי קדם לישראלים? הכנענים, כמובן. הם "היו קודם". אבל מי מייצג אותם?
פעם כתבתי קטע הומוריסטי על "הקונגרס הכנעני הראשון" המתכנס אי-שם בעולם. משתתפיו מכריזים על עצמם כעל צאצאי התושבים המקוריים של הארץ ותובעים אותה לעצמם. זאת לא לגמרי בדיחה. בשנים הראשונות של המאה הקודמת ניסה יצחק בן-צבי (לימים הנשיא השני של מדינת-ישראל) לספח את הכנענים לציונות. הוא חקר וטען, במידה רבה של צדק, שתושבי הארץ לא השתנו מאז ימי קדם. הכנענים התמזגו עם בני-ישראל, הפכו ליהודים ולמתייוונים, וכאשר האימפריה הביזנטית, ששלטה בארץ, אימצה לעצמה את הנצרות, הם הפכו נוצרים. עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים הם הפכו, בהדרגה, לערבים. כלומר: אותו הכפר היה כנעני, הפך לישראלי-קדום, עבר את כל השלבים והפך בסוף לערבי. כיום הוא פלשתיני, אלא אם כן נמחק ב-1948 וקם במקומו ישוב ישראלי. האוכלוסיה עצמה לא השתנתה. לרוב גם לא השתנו שמות המקומות. כל כיבוש חדש הביא עימו שכבה דקה של כובשים שהפכו לשכבת העילית, אבל האוכלוסיה עצמה לא השתנתה בהרבה. שום כובש לא היה מעוניין לגרש את האוכלוסיה, שסיפקה לו מזון והכנסות. לדעת בן-צבי, הערבים הפלשתינים הם בעצם צאצאי בני-ישראל הקדומים. אך עם התגברות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, תיאוריה זו נשכחה.
לאחרונה אימצו לעצמם כמה פלשתינים תיאוריה דומה. על-פי אותו ההיגיון ההיסטורי הם טוענים שהערבים הפלשתינים הם צאצאי הכנענים הקדומים, ועל כן "הם היו קודם", עוד לפני בני-ישראל של ימי התנ"ך. רק הכיבוש הציוני שינה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, את הרכב האוכלוסיה באופן קיצוני.
הכנענים והישראלים הקדומים דיברו ניבים שונים של אותה השפה, הקרויה היום עברית. לאחר מכן הפכה הארמית לשפת הארץ, ולאחר מכן הערבית. לפני כמה ימים התפרסם מחקר שהוכיח כי השפה הערבית הסורית-הפלשתינית המדוברת מכילה הרבה מלים עבריות וארמיות קדומות, שאינן קיימת בשפה הערבית המדוברת בארצות אחרות. ברור שנקלטו בניב המקומי לפני הרבה מאות שנים. אלה הם ברובן שמות חקלאיים, וסביר להניח שנכנסו לשפת הערבית המקומית כאשר עברו הכפריים מארמית לערבית. מדוע זה חשוב? איך זה נוגע לויכוח בעכו?
תמונת שלום לפני הרבה שנים קראתי ספר פוקח-עיניים, "היסטוריה של סוריה" מאת פיליפ חיתי, מלומד אמריקני-ערבי, נוצרי-מארוני יליד לבנון. לפי התפיסה ההיסטורית הערבית, השם הערבי הקלאסי של סוריה (א-שאם) כולל את סוריה הנוכחית בתוספת לבנון, ירדן, ישראל, הגדה המערבית ורצועת-עזה. הספר עשה עלי רושם עז. הוא מתאר את ההיסטוריה של הארץ הזאת מהתקופה הפרה-היסטורית עד ימינו, על כל רבדיה, כרצף אחד הכולל כנענים ובני-ישראל, צידונים ופלישתים, ארמים וערבים, צלבנים וממלוכים, טורקים ובריטים, מוסלמים נוצרים ויהודים, בבחינת "כולם היו בני", כולם שייכים להיסטוריה של הארץ, כולם תרמו להיסטוריה ולתרבות שלה, לשפה ולארכיטקטורה שלה, ארמונות ומבצרים, בתי-כנסת וכנסיות, מסגדים ובתי-קברות. מי שחושב באמת על שלום ועל התפייסות בין עמי הארץ, צריך לאמץ לעצמו את התמונה הזאת.
איזו היסטוריה נלמדת כיום בבתי-הספר של שני העמים? לשניהם יש היסטוריה ניידת, המטיילת על המפה. ההיסטוריה היהודית מתחילה באברהם אבינו ויציאת מצרים, דויד המלך, כיבוש כנען ושאר אגדות התנ"ך, הנלמדות כהיסטוריה עובדתית. היא נמשכת בארץ עד חורבן בית-המקדש בידי טיטוס ומרד בר-כוכבא, ואז היא עוזבת את הארץ ויוצאת ל"גלות", מתרכזת בשרשרת הגירושים והרדיפות, עד לראשית התנועה הציונית. אז היא חוזרת לארץ. היסטוריה זו אינה מתעלמת רק מתולדות הארץ לפני התקופה הישראלית הקדומה, אלא גם ממה שקרה בה במשך 1,747 השנים שבין מרד בר-כוכבא ועליית הביל"ויים. בוגר מערכת-החינוך הישראלית אינו יודע דבר וחצי דבר על הארץ בתקופות אלה.
בצד הערבי אין המצב יותר טוב. התמונה ההיסטורית הערבית-פלשתינית מתחילה בחצי-האי ערב עם הופעת הנביא, תוך איזכור תקופת הג'הילייה ("הבורות") שלפני עלות האיסלאם. משם היא מגיעה לארץ עם הכיבוש הערבי. מה שהיה בארץ לפני שנת 635 לספירה אינו מעניין אותה. תלמידים שעברו את שתי מערכות-החינוך האלה - הישראלית-יהודית והערבית-פלשתינית - גדלים עם נרטיבים היסטוריים שונים לגמרי. אני חולם על היום שבו ילמדו בכל בית-ספר בארץ הזאת, בישראל ובפלשתין, יהודים וערבים, לא רק את שתי ההיסטוריות האלה, אלא גם את ההיסטוריה של הארץ, הכוללת את כל התקופות וכל התרבויות. הם ילמדו, למשל, שכאשר פרצו הצלבנים לארץ, עמדו המוסלמים והיהודים ביחד מול הכובש האכזרי, ונטבחו ביחד בכל ערי הארץ. הם ילמדו שבחיפה עמדו אז דווקא היהודים בראש ההגנה ועוררו הערצה כללית בעמידת הגבורה שלהם, עד שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. הזדהות כזאת עם היסטוריה של הארץ יכולה לשמש בסיס איתן להתפייסות בין העמים.
לפני תריסר שנים ניסחתי עבור "גוש שלום", ובתיאום עם פייצל אל-חוסייני הבלתי-נשכח, את המנשר לפיתרון בעיית ירושלים. בין השאר נאמר בו: "ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי-קדם ועד עתה - כנענים ויבוסים ובני-ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וממלוכים, עות'מנים ובריטים, פלשתינים וישראלים. להם ולכל האחרים, שתרמו את תרומתם לעיר, שמור מקום בנוף הרוחני והחומרי של ירושלים".
ברשימה זו חסרים הצלבנים, ולא במקרה. הם היו כלולים בטקסט המקורי שלנו. אבל כשביקשתי את אמיל חביבי, הסופר הערבי-ישראלי הנודע, לחתום ראשון על המנשר, אמר: "לא אחתום על מסמך המזכיר את הרוצחים המתועבים האלה!".
כמעט כל מה שנאמר על ירושלים, נכון גם על עכו. גם ההיסטוריה שלה היא רצף אחד מהתקופה הפרה-היסטורית עד היום, והמצביא הערבי עיסא אל-עואם שייך אליה כמו הצלבן האנגלי ריצ'רד לב-ארי ואנשי אצ"ל, פורצי הכלא.
