"הצנזורה הצבאית מונעת את פרסום שמו ותפקידו של אותו 'מפקד בכיר' שממנו נגנבו אקדח ופרטי כרטיס האשראי" - כותב פריצי בטורו הקבוע (חומר קריאה מעולה, אף כי לפעמים מרגיז) באתר
מחלקה ראשונה.
"...כל ילד במשולש ובגדה יודע במי המדובר" - מוסיף פריצי - "אבל מאיתנו הצנזורה הצבאית מסתירה את שמו של אותו הקצין. 'טעמי ביטחון?'".
הרבה שנים אני משתאה מול השאננות, שבה מקבלים אזרחי ישראל את השטויות, שמוכרים להם מערכת הביטחון, צה"ל והכתבים לענייני צבא. גם פרץ השערוריות בימים האחרונים לא הצליח להוציא את הציבור מדעתו. יש לנו צבא מסואב, שמפקדיו מטילים את מימיהם עלינו מעל כל מקפצה, ואנחנו, הציבור הישראלי, דבקים בעמדה, שאלה אגלי טל לרוויה.
לא מזמן פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה
סקר, שקבע, שאמון הציבור בצבא החל לעלות - אחרי השפל של מלחמת לבנון 2 - והגיע ל-79 אחוזים. מי יכול להבין זאת? הרי שום דבר לא השתנה בצבא. רק הוחלף דובר צה"ל. במקום מירי רגב המדהימה יש לצה"ל דובר נמרץ, שאוחז את התקשורת בגרונה, וקובע דרכה את סדר-היום הציבורי.
מאות אלפי שקלים אובדים בשל מערך מיותר לאבטחת אישים, שהפך לבדיחה, והפך את חיינו הציבוריים לדמוי קוריאה הצפונית. על שערוריה זו - כמו על אחרות - אין פוצה פה ומצפצף. אִמרו לישראלי, "טעמי ביטחון", והוא אוטם את מוחו.
הקצונה הבכירה מתגלית במלוא קלונה, והציבור (כולל כמה מחבריי הטובים) מספר על עוז-רוחם של מדווחי השקר, ומצטט את הצ'יזבאטים, שהם ומקורביהם הפיחו משך שנים. בחטיבת שיריון (ולא רק בה! הצבא מלא במפקדים מתעללים, שמפקדיהם התעללו בהם וחוזר חלילה) נהגו להתעלל בחיילים. גם ביחידת הבקרה של חיל האוויר. אז מה? רק לפני כמה שנים לא נענשה קצינה בחיל האוויר בחומרה על השתתפותה בהתעללות חמורה בפקודיה. אמרו, שחסו עליה, כיוון שקרוביה אח"מים. והציבור שותק.
למרות הקושי, צה"ל הוא צבא העם. במדינת ישראל יש יחס סלחני לרמאות, לסטייה מטוהר המידות, למינוי הבלתי-ראויים אך המקורבים. בסופו של דבר, הציבור גם אינו רוצה לקלוט, שיש לנו צבא כושל. צה"ל הוא צבא העם, ואם כל המערכות - מבית המשפט ועד לעיריות - כושלות ומסואבות, אין שום סיכוי, שהריקבון לא חדר לשורותיו. בכירי המערכות מגיעים מאותו מאגר אנושי, והוכשרו באותה מערכת חינוך.
יתר על כן, כסוכן חברתי חשוב ביותר, צה"ל מנחיל לציבור ערכים של בזבוז, של אי-כבוד האדם ושל מוסר לקוי בכל תחומי פעולתו. אחרי שלוש שנים בצבא, חייל מבין היטב, שעליו להיות חכם ולא צודק, והוא לומד לחבור לבעלי הכוח, ולחקותם.
זה אינו חדש; ולכן, זה מפחיד. לא יעזרו מילים נמלצות בטקסים - צבאנו נכשל כבר עשרות שנים במבצעים (מלחמת לבנון 2 הינה רק דוגמית קטנה!) וגם נכשל בשמירה על טוהר המידות. מי שיריצו סריקה של הנושא ב"גוגל" - יידהמו. עכשיו, כדי שמפקדיו לא ידווחו שקר על נסיעת בני משפחותיהם ברכב צבאי, הולכים
להלבין את השימוש ברכב הזה. מחר גם ילבינו את הניצול המיני של חיילות, כי אין כופים על ציבור המפקדים גזירה, שאינו יכול לעמוד בה - ובעיקר, כשמדובר בגיבורים, שמגנים בעוז רוחם עלינו, כפי שטועה הציבור לחשוב, ולא בשכירים עתירי-שכר.
ג'וליאן תומפסון היה מח"ט בריטי נועז, שכמעט כבש לבדו את איי פולקלנד מידי הארגנטינאים בשנת 1982. לארח המערכה נועד תומפסון לגדולה, וקודם במהירות, עד שבערב אחד נתפסה במיטתו אשת-איש. בצבא הבריטי - ח"ו, לא בצבאנו (וזכורה היטב ההגנה של דוד בן-גוריון על ניאופיו של משה דיין) - זו התנהגות, שאינה הולמת קצין, ובעיקר כשבעלה היה קצין. תומפסון, שכבר היה גנרל, הוסיף מיד לשמו את התואר "בדימוס", והחל לכתוב פרשנויות ביטחוניות וספרים.
ככה זה אצל הגויים, ואנחנו, כידוע, לעולם לא נלך בדרכיהם.