צבר האירועים האחרונים בצה"ל עורר גל של תגובות מגוונות. השיח הציבורי, לדאבון הלב, סובב סביב פרשה זו או אחרת במקום סביב התרבות הצה"לית, כפי שהיא מצטיירת הן מהדיווחים בכלי התקשורת והן ממסמכים רשמיים הגלויים לעין. מטבע הדברים, כלי התקשורת השונים עוסקים במקרה זה או אחר, בצורה רדודה ושטחית, ולפעמים למטרות זרות לעניין הצבאי עצמו. השאלה העיקרית היא האם התופעות האחרונות בצה"ל הן ספוראדיות או שמא המדובר בתרבות שיש לה שורשים עמוקים? מן הפתיח שלעיל ניתן לשער מה התשובה.
למען לא תהיה לזות שפתיים וקוראים יטו לחשוב שהשורות שלהלן הן פרי המצאתו של הכותב, יובהר שהשורות שלהלן הן קטעים מתוך דוחות נציב קבילות החיילים. אין צורך להרחיק ולחפש מסמכים חסויים או לנבור בארכיון צה"ל. בפעולה פשוטה ביותר של חיפוש הדוחות באינטרנט, ניתן לקרוא את אשר נציב קבילות החיילים מצא לאורך השנים. או אז ייווכח כל אחד שאין חדש תחת השמש והכל ידוע וכתוב באותיות קידוש לבנה. עוד יתברר לקורא שלצערנו הרב, הממצאים החמורים מעולם לא טופלו בצורה רצינית, אם בכלל. הראיה היא שבכל שנה חוזר נציב קבילות החיילים ומתריע על אותן תופעות פסולות של רשלנות מפקדים, אלימות פיזית ומילולית, התעלמות ממצוקת חיילים, התעמרות מפקדים זוטרים ובכירים כאחד, כולל מג"דים ומח"טים, "ראש קטן" ו"יהיה בסדר". הקובלים הם אחרים; התופעות אותן תופעות.
כחוט השני עוברת ביקורתו של נציב קבילות החיילים על אלימות פיזית ומילולית כלפי הפקודים, במיוחד חיילים זוטרים, בכל אחד מדוחותיו. סגנון הדיבור הגס, ההשפלות, הדחיפות, המכות ושליחת חפצים על חיילים הם דברים שבשגרה. החמור הוא שמפקדים בכירים מאוד, ברמה של סא"ל או אל"מ היו מודעים היטב למתרחש והתעלמו לחלוטין, אולי אפילו ראו בכך את המשך המסורת המקובעת. קשר השתיקה של המפקדים, החל מרמת המ"כ ועד הרמות הגבוהות ביותר מהווה, לדעת הנציב, סכנה ממשית למוכנותו של הפרט להזדהות עם הארגון וממילא לבצע את המוטל עליו. חמור שבעתיים המצב ביחידות הלוחמות שבהן הסכנות, מטבע התעסוקה, רבות הרבה יותר. ניתן לשכלל את כל התופעות הללו לכדי הגדרה יותר פשוטה והיא התעללות או התעמרות פיזית או נפשית. היות שהממצאים הם לא רק משנה זו, ראוי וגם רצוי ששלטונות צה"ל לא יסתתרו מאחורי משפטי המחץ דוגמת "הפקת לקחים", "רואים בחומרה", אלא יתחילו להתייחס במלוא החומרה ויפעלו "ללא גרם של סובלנות" באמת.
פרשת הפריצה ללשכת הבכיר בקריה של חייל מכוח האבטחה חושפת כשלים חמורים ביותר בנוהלי האבטחה של האישים הבכירים ביותר במערכת הצבאית וגם של החומר הסודי ביותר הנמצא בלשכותיהם. הפיקנטריה תופסת מקום נרחב: כרטיס אשראי של הבכיר שצולם ואקדח מתנה שנגנב מן הלשכה. אין כוונה לטעון שפרטים אלה אינם חשובים, אך ישנם חשובים יותר והם אינם נידונים בשיח הציבורי, לפחות עד עתה. כל מועמד לשירות ביטחון (מלש"ב) המבקש לשרת ביחידה שיש בה כורח של שמירת סודיות ברמה בינונית וגבוהה, עוד לפני גיוסו עובר תחקירים ביטחוניים האמורים להבטיח שכל מועמד ליחידות מסוג זה כשיר לשרת במקומות רגישים, משמע, אין לו עבר פלילי, אין לו בעיות משפחתיות, אין לו חברים אשר עלולים להיחשף למידע וכדומה.
איך קרה שחייל המתואר בתקשורת כבעל עבר שאיננו "נקי" מצליח לחדור, ללא כל קושי ללשכה של הבכיר? היכן מעגלי האבטחה שאמורים להיות מחסום אנושי בפני כניסת בלתי מורשים? האם אלה המשרתים בלשכת הבכיר עוברים תחקירים תדירים? והשאלה האחרונה: אם ללשכה של הבכיר בקריה ניתן לחדור בקלות כה רבה, מה קורה ביחידות צה"ל האחרות? תשובה חלקית ניתן למצוא באירוע שקרה בחודש שעבר כאשר ביקורת מחלקת ביטחון המידע חשפה ליקויי אבטחה חמורים בחלק מבסיסי צה"ל, כולל צילום של מסמכים המוגדרים כסודיים ביותר.
נסיים במה שפתחנו: הבעיה היא התרבות הקלוקלת שיש לעקור אותה מן השורש ולא אירוע זה או אחר.