בכתבתם של אור הירשאוגה ואורי ברקוביץ' (מחקר: 'השימוש בעובדי מחשוב חיצוניים בממשלה - בזבזני ונעשה מטעמים שגויים', דה מרקר 18 באוגוסט 2009) מביאים המחברים ממצאי מחקר שערכו באוניברסיטת בר-אילן. מהמחקר עולה כי העסקת עובדי קבלן ("מיקור חוץ") בתחום המחשוב במשרדי הממשלה עולה יותר מאשר העסקתם כעובדי מדינה בסכום העולה על חמישים מיליון ש"ח לשנה. בתגובה לכתבה מסר טל הרמתי, סגן החשב הכללי כי העסקת העובדים מאפשרת גמישות לממשלה שיש לה מחיר.
היות ואני מכיר את שיטת ההעסקה הזו כבר שנים ומתרעם כנגדה בגלל חסרונותיה, ברצוני לציין שהגמישות בהעסקת עובדים אלה היא מדומה.
ראשית אציין ששיטת ההעסקה הזו שבחרה המדינה פוגעת בזכויותיהם של עובדיה מתוך מחשבה וכוונה לעקוף את חוקי העבודה שהיא עצמה חוקקה. הנימוק הרשמי הוא "חוסר תלות" אבל המציאות שונה. התשלום בגין העבודה תמיד גבוה יותר היות והוא כולל גם שכר גבוה יותר וגם עמלת ניהול לחברה המעסיקה. גם הגמישות וחוסר התלות לכאורה, אינה מתקיימת ולראיה, מכרזים רבים בהם הוציאה המדינה פרויקטי מחשוב לגורמי חוץ - נשארו בידי גורמי החוץ שנים רבות מעבר לזמן המכרז המקורי. זו לא גמישות אלא תלות ובמקום שהתלות תהיה בעובדי המדינה שיש עליהם בקרה ופיקוח, התלות היא בחברות פרטיות שהפיקוח עליהן מוגבל. הוצאת הידע הממשלתי והארגוני לידי חברות פרטיות היא נדבך נוסף במה שמכונה במחוזותינו "הון ושלטון".
החברות הפרטיות לא מצאו פטנט להפיק עבודה טובה בעלות נמוכה. מה שהן עושות זה תשלום שכר גבוה הרבה יותר שמשולם בצורה סיבובית ע"י המדינה (שנמנעה מלשלמו לעובדיה) ולצד השכר העדיף הן כולאות את עובדיהן בכלוב של זהב בו המחויבות לעבודה היא טוטאלית עד כדי עבדות מבחינת כמות שעות העבודה השבועית, המחויבות למקום העבודה ביום ובלילה ועוד פעולות שהביאו אותי לכינוי התופעה בשם "העבדות המודרנית".
על הממשלה לחזור לשיטת העסקה ראויה ואנושית תוך תשלום הוגן ותוך שמירה על הידע הארגוני שנצבר בתוכה. הרווח הכספי שייווצר לממשלה הוא סיבה טובה וראויה אבל לדעתי משנית בחשיבותה.
עוד על העבדות המודרנית, ראה מאמרי מהירחון 'משאבי אנוש' מחודש פברואר 2009.
