כותרת התיאור של המועצה לשלום וביטחון על-פי אתר האינטרנט שלה: "המועצה לשלום ולביטחון היא גוף התנדבותי, בלתי מפלגתי, המאגד כאלף חברים, בעלי עבר ביטחוני ומדיני עשיר. בין חבריה ניתן למצוא את מי ששרתו בצמרת הפיקודית של צה"ל, בעלי תפקידים דומים לשעבר במוסד, בשב"כ ובמשטרה - לצד שגרירים, מנכ"לים ממשרדי הממשלה השונים, פרופסורים ואנשי אקדמיה רב תחומיים. חברי המועצה לשלום ולביטחון הינם בעלי ניסיון אישי וידע רחבים, ורואים את עיקר תפקידם בתמיכה בתהליך השלום כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי".
והאלוף (במיל.) דני רוטשילד, נשיא המועצה, על-פי ויקיפדיה: "שירת בחיל המודיעין בתפקידים שונים, ביניהם קמ"ן פיקוד המרכז וראש חטיבת המחקר. בהמשך דרכו שימש כעוזר הרמטכ"ל משה לוי ומפקד יחידת הקישור ללבנון. ב-1991 מונה למתאם הפעולות בשטחים. במסגרת זו עמד בראש הצוות הישראלי למשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית לקראת הסכם אוסלו".
עתיר ניסיון, האלוף רוטשילד הביא לנו את אוסלו, חטף סטירה בפנים, ולא למד כלום, ממש לא למד כלום. לו היינו חברה נורמלית, בסכסוך נורמלי, ודאי היה צודק מר רוטשילד; כי כאשר הבעיה קטנה מה שנכון יותר לעשות הוא לתקוף את המוקד שלה בבחינת זבנג וגמרנו. נגיד שכואב לנו הראש, לוקחים כדור קטן, ואחרי שעה שותים בירה וצוחקים עם החברה. אבל אלוף רוטשילד, המצב כאן הרבה יותר מסובך מכאב ראש, אנו תושביה של ארץ ישראל, הערבים והיהודים, חולים במחלה כרונית, הקשה מאוד להדברה. וכאשר אדם חולה במחלה כרונית, אשר לא נראה כעת כל פתרון אמיתי לקשיים שהיא מביאה, אזי לא מטפלים בבעיה, אלא מטפלים בסימפטומים, מטפלים בכאבים ולא במחלה. כי הטיפול בכאבים מקל על סבלו של החולה, הטיפול בכאבים מקל על החולה ומאפשר לו לצבור כוחות לקראת השלב העיקרי, הוא פותח פרספקטיבה של זמן ושל התקדמות על ציר הזמן המביאה עמה רעיונות חדשים ותורות חדשות, אשר יאפשרו בעתיד להתגבר על המחלה או לפחות לצמצם אותה.
המשוואה ההזויה של טליה ששון ושות' - "שטחים תמורת שלום" - או "חזרה לגבולות 67'" הבאה בצמוד לקשקוש בלבוש "הכיבוש משחית" - דומה לאותו אדם שהולך לסרט ורואה שהרעים שוחטים את הגיבור, ואז למחרת הוא בא שוב לסרט כי "אמרו ששוורצנגר מאוד חכם והייתי בטוח שהיום הוא לא יחזור שוב לאותו מועדון, בשביל שיפרקו אותו בדיוק כמו אתמול".
האלוף רוטשילד, הגיע הזמן שאתה והמועצה שלך תתעוררו מתרדמת הדרגות שנפלה עליכם, הייתם יותר מדי שנים בצבא, התעסקתם יותר מדי בערבים וב"סיבלותם". ניסיונכם היומיומי בשוק הערבי ובקרב מנהיגיו, עומד לכם לרועץ, מרוב עצים אתם לא רואים את היער. אתם יהודים מפולין וממוסקבה, אשר הייתם רחוקים מדי מהשוק הישראלי בכל שנותיכם המקצועיות, והייתם קרובים מדי לשוק הערבי באותה תקופה, אתם רואים את המציאות דרך משקפיים מעוותות וחסרות איזון. כל החלומות על הסדר קבע ועל גבולות קבע הם חסרי כל בסיס במציאות בעת הזו, אין בשנים הקרובות ולא יהיה כל סיכוי להסדר קבע, אין הסדר קבע בין כובשים לבין נכבשים, אין הסדר קבע בין חברה עשירה ושמנה, לבין חברה ענייה ורעבה.
כן, יכול היה להיות הסדר, לולא היינו מעורבים אלה באלה (כמו ההסדרים עם מצרים וירדן); אך כאן, עם הפלשתינים של לפני 67' והפלשתינים של אחרי 67', הבעיה היא הרבה יותר מורכבת ורק מועצה ילדותית וחסרת בגרות, חסרת כל הבנה בתהליכים ובדינאמיקה של מערכות מורכבות וחסרת ראיית המציאות - יכולה לפנטז על הסדר קבע, טרם הבשיל קצה הקצוות של התנאים לכך.
יש קרן או בקצה המנהרה, העיתונים מספרים על שינוי משמעותי ברמת החיים בשטחיה הערביים של יהודה ושומרון, וככל שהנשיא הפלשתיני יצליח ברוב חוורונו ואפרוריותו, להמשיך ולקדם את המצב הכלכלי בשטחים, הוא זה שיהיה חתן פרס הנובל לשלום במקום חדל האישים ערפאת, עימו נשא ונתן דני רוטשילד באוסלו.
רק שנים רבות של מצב כלכלי איתן, עלייה משמעותית ברמת החיים ויצירת איזון כלשהו בין ההורים הישראלים המפרנסים בדרך כלל את משפחותיהם בשפע, לבין ההורים הפלשתינים אשר יפרנסו את משפחותיהם בכבוד, יביאו את שני העמים לדיונים על הסדר הקבע, כי אז לשניהם יהיה מה להפסיד ושניהם יבינו שלמען הפיוס חייבים להתפשר. ואינו יודע דני רוטשילד להיכן תגיע אז ההתפשרות, היא תגיע לנקודות שאורי אבנרי יסיק שבעלי הבית (הישראלי והפלשתיני) השתגעו. ובינתיים, כן, בינתיים, חייבים לעשות פעולות עם השפעה מזערית, וגם לשחק בקקי, אפילו אם האלוף דני רוטשילד חושב שיש דברים יותר חשובים לעשות.
