כל הקדמה לתוכן המאמר ולחשיבות הנושא מיותרת. ברור גם כי יש להקצות תקציבים ולהגביר את היכולת של המשטרה לאכוף את החוק, ובמיוחד בכל מה שנוגע ליכולות טכניות לאיסוף ראיות ולאיתור מהיר ונטול טעויות של העבריינים. אך באותה מידה ברור שלא ניתן להציב שומר ראש לכל אזרח בכל מקום, ולכן אין בכך די כדי למנוע את התופעה. אז מה עושים? יש להתרכז גם במניעה ובהרתעה.
תאמרו ששוב אני מאשים את התקשורת, אך הפעם איני מתכוון לעיתונות, אלא לתקשורת הבידורית. כאשר יוצרי הסרטים 'הסנדק' ו'הסנדק 2' יצרו את הסרטים הללו הם לא עשו תחקיר יסודי מספיק - עד לאותה עת הגנגסטרים לא היו נוהגים לנשק את טבעתו של הדון. לאחר שהתופעה הוצגה בסרטים, היא אומצה על-ידי הגנגסטרים כחלק מקוד ההתנהגות שלהם. הקוריוז הזה מלמד על יכולת ההשפעה של המדיה על התנהגות העבריינים, וקל וחומר על עבריינים מתחילים, שאין להם מודל אחר לחיקוי. המסקנה היא שיש להטיל צנזורה חמורה יותר על הצגת אלימות בסרטים ובסדרות בטלוויזיה. יש לחוקק חוק שיאסור הצגת סרטים המכילים אלימות בערוצי הטלוויזיה הפתוחים, או הנכללים בחבילות הרגילות, ויגביל את הצגתם לשעות מאוד מאוחרות בערוצים בתשלום מיוחד. במקביל ניתן להטיל מס מיוחד על הצגתם בטלוויזיה ובקולנוע. כך גם לגבי משחקי מחשב הכוללים אלימות גלויה.
אלא שלאור ריבוי הסרטים הללו, והאלימות הסמויה גם בתוכניות טלוויזיה אחרות, אין די בכך. יש צורך בהרתעה בעלת עוצמה. מה חושב אותו אדם בעל נטיות לאלימות כאשר הוא קורא שאת האנשים שביצעו את הרצח המזעזע בחוף תל-ברוך לא ניתן להעמיד לדין בגין רצח? איזה רושם יש לו על מערכת אכיפת החוק, כאשר הוא שומע שעבריינים שמשפטם התארך שנים רבות מדי נשלחו לביתם? איזה מסר הוא מקבל מחוק שמשחרר רוצחים בעילה של חוסר שפיות זמנית? עד כמה מפחיד יכול להיות "מאסר עולם" שלא נמשך יותר מ-20 שנה ובמהלכו ניתן לצאת לחופשות ואף לברוח לחו"ל באותה הזדמנות (במיוחד למי שכבר ממילא שפוט או צפוי לקבל מאסר עולם בגין פשעים קודמים)?
בישראל אין עונש מוות, וכבר לא מתווכחים על כך, אך כמעט בלי משים בוטל בישראל גם העונש של מאסר עולם, להוציא שני מקרים מפורסמים בלבד. הגיע הזמן שהמחוקקים יתנו לכך את הדעת, ויקבעו מקרים בהם ה'מאסר עולם' הוא באמת לכל החיים, ללא כל אפשרות שחרור. מקרים אלה צריכים לכלול לדעתי מקרי רצח מזעזעים באכזריותם, ובמיוחד של ילדים וקשישים חסרי ישע. עוד יש לקבוע כי חנינה ושחרור מוקדם ניתן לקבל רק על מאסר עולם אחד. מי ששפוט ליותר ממאסר עולם אחד, יישאר בכלא עד יום מותו.
ככלל, חומרת הרצח על-פי החוק בישראל לא נקבעת לפי אכזריותו, אלא לפי קריטריונים מסובכים של כוונה תחילה. כל מה שלא ניתן להוכיח במסגרת הזו, הופך להריגה, ועליה הענישה חמורה ומרתיעה אף פחות. יש לכן לשנות את הקריטריונים לגבי הגדרת הרצח בחוק, או לפחות לקבוע עוד דרגה של רצח שאינה בכוונה תחילה, אלא בזדון רגעי. את חומרת העונש יש להניח לשופטים לקבוע גם לפי רמת האכזריות. אנשים שמוכיחים חוסר אנושיות, לא ראויים לחיות בחברה של בני אנוש.
השיטה המשפטית הנ"ל כמעט מביאה רוצחים לידי כך שכדאי להם לצורך הטיעון המשפטי ללגום כמות גדולה של אלכוהול לפני שהם ניגשים לבצע את הרצח. בכל הנוגע לשכרות, יש להטיל על השותים את האחריות הפלילית המלאה למעשיהם בעקבות השתייה. המצב שבו אדם שיכור לא זו בלבד שאינו נענש על עצם השתכרותו, אלא הוא מקבל פרס בכך שהוא פחות אחראי להשלכות הפליליות של מעשיו, היא בלתי נסבלת. יש לקבוע בחוק, כי כל מי שלוגם אלכוהול נוטל בכך את האחריות לכל התוצאות, וכל מה שיעשה בהשפעת האלכוהול ייחשב כמה שנעשה בתכנון ובכוונה תחילה. הדרך היחידה להתחמק מאחריות זו היא במידה שהשיכור יוכיח שמישהו אחר הערה את האלכוהול לפיו בעל-כורחו, ובניגוד לרצונו. הוא הדין לגבי שימוש בסמים.
וכעת, לעניין הפעוט לכאורה של חוסר שפיות זמנית, שמככב למעלה מהסביר בפסקי הדין בישראל. הנושא מעורר מחלוקות באופן קבוע, ולכל חוות דעת פסיכיאטרית תמיד תימצא חוות דעת מנוגדת. יש לקבוע בחוק שמי שנקבע לגביו שהוא מסוגל לרצוח ברגע של אי-שפיות זמנית, יהיה חייב להישאר באשפוז כפוי לכול ימי חייו. החברה לא יכולה לסבול מצב שבו אנשים כאלה, שבדרך כלל הם לכאורה נורמטיביים, יסתובבו בינינו באופן חופשי כמו אקדח טעון. אני משוכנע שבדרך מסתורית חוק כזה יגרום לכך שיותר לא יהיו מקרי רצח על-ידי אנשים במצב של אי-שפיות זמנית.
ולסיום - מהירות הענישה. קרימינולוגים יסבירו לכם מדוע חשוב שהענישה תיושם זמן קצר ככל האפשר לאחר ביצוע העבירה. משפטנים יסבירו לכם כי עבריינים שסבלו מעינוי הדין ראויים להשתחרר מאימת הדין. אלה ואלה צודקים, והפתרון הוא לאייש סוף סוף את משרות השופטים הרבות שאינן מאוישות בשל מאבקי הכוח הטיפשיים בין חברי הוועדה למינוי שופטים. גם מהסיבה הזו, וגם כדי להגביר את הפלורליזם בבתי המשפט יש להוסיף לוועדה למינוי שופטים עוד משתתפים שיחלצו את הפקק. אני ממליץ לשנות את החוק ולהוסיף לוועדה שני אנשים: האחד - שר משפטים בדימוס שייבחר על-ידי ראש הממשלה מבין שרי המשפטים מהעבר שאינם משמשים יותר כשרים או חברי כנסת. השני - פרופסור אחד למשפטים שייקבע בבחירות על-ידי הדיקנים של כל הפקולטות למשפטים המוכרות בישראל. אני משוכנע שעצם העלאת החוק לדיון תאיץ את תהליך מינוי השופטים בוועדה הנוכחית.
רבותיי חברי הכנסת. הזמן קצר והמלאכה מרובה ודחופה. מדובר בחוקים מצילי חיים.
