כשהייתי יותר צעיר והיה עלי לגשת לבגרות, כבר אז הייתה אותה "הגרלה" מפורסמת שבאה להקל על בני הנוער בהגיעם למבחנים. מאז היו אינספור הקלות נוספות, כמו גם מיקוד עיקרי במקצועות ריאליים והפיכת המגמות ה"הומניות" לבעלות רמה נמוכה יותר, ובעלות שם נרדף לאלו שהצליחו פחות.
עיקר הדברים בלימוד מקצועות ריאליים היה תרומתך לחברה, או יותר נכון לשוק העבודה העתידי בו הייתי מכוון לכסף. מי נחשב היום מצליחן ע"י החברה והתקשורת? מי שמגדל את ילדיו בעמל רב וחי חיי צניעות, או מי ש"עשה קופה" והרוויח את הונו, בין ביושר ובין שלא, אבל הוא מוצלח כי הוא עשיר?
זה הכל? זה מה שמבדיל בין הצלחה לכישלון? והאם כל שאר החברה נמצאת במחוזות אותו "כישלון" מדובר? התשובה טמונה בכותרת. וכאשר מעוניינים להגיע לתוצאות מהירות, והוסף על כך תכנים דורסניים ופוגעים בתוכניות התקשורת, פיחות ניכר בהבעה ובשפה העברית וחינוך שסובל מהזנחה רבת שנים, וקיבלנו את המתכון הבטוח לחברה אלימה.
אמירות בנוסח "אבל גם החרדים/דתיים/שוטרים/חכי"ם וכו' אלימים" לא יעזרו לצאת מבוץ האלימות שקובר כל חלקה טובה (וגם כמה חפים מפשע). לתקשורת יש כח רב והיא הראי של החברה, ובידה לחולל מהפיכות הן בתחומה, והן בתחומים שהיא חפצה ביקרם - חינוך למשל. ולכן, ניתן יהיה להתחיל למגר את זרע האלימות בשילוב תכנים שאינם מכוונים בהכרח למכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי שלשאר החברה יהיה לאן לרדת, אלא למכנה גבוה יותר ומשכיל יותר, כדי שלכולם יהיה לאן לעלות.
היסטוריה, טבע, גאוגרפיה ותנ"ך הם ידע לא פחות חשוב ממתמטיקה ואנגלית, וכאשר הם ישולבו בצורה נכונה בתוכניות הלימודים והטלוויזיה, יהיה ניתן לראות חברה יותר משכילה וסקרנית, וגם פחות אלימה. אלימות היא שפה, וכאשר אין שפה אחרת, או שיורד קרנה של שפה, אלימות היא השפה שמביאה תוצאות מהירות ביותר. תוצאות של חינוך הרסני ניתן לראות תוך שנים מעטות. תוצאות של חינוך בונה, ניתן לראות אחרי דורות רבים.
במדינה בה חושבים במקרה הטוב לארבע שנים הקרובות, הגיע הזמן להרים את הכפפה ולחשוב לטווח רחוק יותר; זה בידינו.