הם עושים לי טוב, הפרקליטים. אף על-פי שלא זכיתי להיות שופט בישראל, הם ניצבים מולי במסך וטוענים באוזני את טענות החפות המוחלטת של ה"מרשי" שלהם, כאילו אני הוא הדיין החייב לזכות אותו. כנגדם מתייצבים נציגי התביעה וגם הם מרצים באזני על מה ולמה עלי לדון את החשוד לכאורה לכף חובה. כתבים זריזים מביאים גם עדים, אחד שראה קצת, ואחד ששמע מעט, ואחד שהוא שכן, ואחר שהוא תיאורטיקן תורן ומומחה חובב זמין, ואלא אם כן אם פיתוי בלתי נשלט מעתיק אותי לתוכנית ריאליטי אחרת, אני מתענג על תקן דיין בביתי שלי על כורסת המשפט המכובדת ואומר לליבי מה יש עוד לשופטים מקצועיים לעשות לאחר שהמשפט כבר נערך על קרבו ועל כרעיו בבית דיני.
ה"מרשי" יכול להיות מרשי צמרת, נשיא, ראש ממשלה, שר, איש דת נשוא פנים, בנקאי, ידוען ממרחבי האמנויות, וכיוצא באלה מורמים מעם. הפרקליט שלהם, בדרך כלל גם הוא בכיר בגלקסיית הכוכבים הנוצצים, פונה אלי אישית, חודר בעיניו אל תוך אישוני ומשכנע אותי כי ה"מרשי" שלו, ראשית כל לא עשה דבר, שנית מה שעשה יתברר כלא היה ולא נברא, ושלישית אם היה ואם נברא, היה על-ידי זולתו ונברא על-ידי מי שלא הוסמך על ידו לברוא דבר מכל וכל. אני מתבונן אחוז ברשתיתו, ולוחש "הוא זכאי" או להיפך, אוזר עוז ופוסק בלי להתלבט כי אם יש ל'מרשי" הזה פרקליט להיט, סימן שהוא אשם כחתול בבית דינם של העכברים ופוסק בלי עכבות ורחמים "חייב"!
ה"מרשי" יכול להיות קרוב משפחה של משפחה, חבוש חובש, חבוש בתא המעצר ואזוק בידיו וברגליו, וחובש אחת מן הכיפות המושיבות את החוזרים בתשובה מהירה בשורה הראשונה של המאמינים במשה ובתורתו. פרקליט המסך שלו, כעוס למראה בדרך כלל, ככל אדם שהלא עוול בכפו מדיר שינה מעיניו, והוא מפרק לעיני מוקשים שהונחו מתחת לכלי הרכב של בן משפחה עוינת, מעלים סכינים ופגיונות כאילו מעולם לא נשלפו בנסיבות קטלניות לא בקטטה שלא הייתה ליד מועדון שלא הוקם, בשעת לילה בה איש ישר כ"מרשי" נם שנת תמימים על מיטתו החסודה. כל הראיות לכאורה, תמיד תמיד לכאורה-לכאורה, מוצגות לפני, ואני בוחן אותן מיד, בלי עינוי דין של דפדוף באלפי דפים של קלסרים ההולכים חדשים ושנים במריצות סבלניות מאוד אל לשכות של שופטים. לא אני. אני אינסטנט, כאשר האזק עוד חם, חותך כמו גבר גבר, מיד.
יש כמובן מיני "מרשי" נוספים, זוטר אלמוני שמעל בגדול, פגע וברח שנטל את הנפש בין דמדומי שכרותו וחזיונות סמי הזיותיו, בריון שהלם בראשי קשישים וקשישות ושדד אותם (לכאורה) שוד אחרון לעיתים קרובות מדי, מטרידים, מתחזים, בוגדים, כל שאר הירקות בגינת ישראל האורגנית. גם להם פרקליטים וגם אלה פרקליטי מרקע. גם הם עושים אותי לסמכות הקובעת את גורל המאבק על הצדק שצריך קודם כל להיראות. איזה כבוד. אשרי שזכיתי.
אודה, לולי הייתה האסכולה המשפטית הזאת הופכת לנחלת ישראל, הייתי אולי כותב רשימה חמורת סבר להתריע מפני תופעה של גרירת המשפט לרחוב. אפשר הייתי מזהירכי קו ההפרדה הברורה בין פומביות המשפט לבין המשפט הפומבי היה למעבר חצייה והתקשורת האוחזת ביד הציבור כאומנת ומעבירה אותו מצד אל צד הופכת אותו לטריבונל חוצות ומסלקת הלכה למעשה את נורמת 'הסוב יודיצה' מן העולם. יתכן כי הייתי גם טוען כי על הפרקליטים עצמם לדעת מה בין קשר עם הציבור לבין מניפולציה של הציבור, בין אספקת מידע לבין שימוש ברגשות שגילויו מעורר כדי להטמיע משהו במודעות של השופטים המקצועיים היודעים את מלאכתם אך אינם יכולים להיות חסינים לחלוטין מכל מה שרוחש בוחש סביבם באקלים הלח והדביק של מקומנו. אני מניח כי הייתי גם אומר כי עיתונאי חוקר משרת את הזכות של הציבור לדעת ומקומו, המסוכן לא אחת, הוא בטור של עיתון, באולפן מול מצלמה או מיקרופון הרדיו, אבל פרקליט משרת את זכות הציבור לעשיית צדק ומקומו בבית המשפט, בצל הדין ולא לאור במת התאורה של הטלוויזיה.
אולם כיון שעברנו כבר את הגבול, והאסכולה של ייצוג "מרשי" בכיכר העיר הייתה לאסכולה שלטת, ומקדם הרייטינג שלה גדול לאין שיעור ממקדם כל אזהרה שקולה וכבדת גופי הלכה, בחרתי מדעת להימנע מהיות חמור סבר, וטבלתי את קולמוסי בדיו צבעונית. במקום בו כבר אי-אפשר לבכות, או לא מועיל לבכות, טוב הצחוק המריר מן ההשלמה, וסיכויו של הלעג או הסרקזם, אם עודנו נרשם, גדול מסיכויה של ההטפה. זאת אשליה כמובן. אפילו פרקליט מתחיל יאמר לכם כי במקום בו לבכי אין ערך, אין גם טעם לצחוק. מה עושים? מחכים ל"מרשי" הבא, בתקווה כי יהיה ללהיט ובצפייה דרוכה כי יהיה לו סטאר של פרקליט, וייקוב דין שלי כל הר!
