גלוי ומחוור לכל כי בישראל יש קריסת מערכות כללית. לא ייפלא הדבר, שכן זו מדינה מותשת מ-60 שנות מלחמה וקיימת עייפות החומר. אבל, באותם מקומות רחוקים, למעלה, במגדל השן, שוכנים יצורים ישראלים מעולם אחר: אלה הם האליטות של האקדמיה ושל התקשורת. בעולם האקדמיה שוררים כללים נאורים של שמירה על זכויות הפרט באיזמל של מנתח, אלו זכויות? זכויות של עבריינים, של מהגרים בלתי חוקיים וכדומה. התקשורת עושה יד אחת עם האליטה האקדמאית, והיא מריצה מערכות של מאבק על חירויות דמוקרטיות, כפי שמתחייב במדינה נאורה. נעלם מעיניהן של האליטות האלה כי המדינה הנאורה הזאת, רגליה כבר מבוססות עמוק ברפש של אנרכיה, ולא יהא זה נורא אם יקוצצו כמה מהחירויות הכתובות בחוק. לאליטות הלוחמות על הרעיון המופשט, של זכויות ושל חירויות, בלי להתבונן אל בני האדם, לא איכפת אם האנרכיה כבר כאן: הם יגידו: יקוב הדין את ההר, אבל הזכויות החוקיות של הפרט צריכות להישמר.
ההתייחסות לפשיעה בישראל צריכה שינוי מהותי, לא ייתכן שפושע שוכר את שירותיו של עורך דין שהוא בעצם כוכב טלוויזיה, אנשי התקשורת המחניפים לעורכי הדין האלה נותנים להם במה רחבה. הסלבריטאים החדשים עורכי דין שהם כוכבי טלוויזיה, הינם זן נדיר בעולם התקשורת, תוצר טלוויזיה ישראלית. הם מככבים בחדשות כאשר לצדם העבריין, כולו מלא חיוכים, הוא הרי בטוח בחפותו, הלא כך אמר קבל עם ועדה עורך הדין שלו? עורך הדין הזה מרצה באזנינו, קהל הצופים, כי מרשו חף מכל אשמה, וכי זו טעות של המשטרה, כפי שהמשטרה טועה לעתים תכופות והיא נחפזת לבצע מעצרים על לא עוול. עורך הדין מעלה מיד טענות הגנה מצוצות מן האצבע, על כי:
א. מרשו ושלוחו לא היה בזירה;
ב. ואם היה בזירה, לא הוא ביצע;
ג. ואם הוא ביצע, עורך הדין יבקש חוות דעת פסיכיאטרית, כדי לטעון שמרשו אינו כשיר לעמוד לדין;
ד. ומרשו בכל מקרה לא צריך להיעצר, אלא להישלח בערבות הביתה וכולי וכולי - פזמון שגור בפי אותם עורכי דין.
יש להפסיק את הפרסה הזאת, יש לשנות כמה כללים בחוק סדר הדין הפלילי, ולהלן כמה הצעות:
1. מעצרים ידווחו רק בעיתון וברדיו, לא בטלוויזיה, ובטלוויזיה, ללא צילומי פנים של העבריינים ושל עורכי הדין, כדי למנוע משניים אלה חותם כשרות של ידוענים.
2. אין לתת מיקרופון לפיו של עורך הדין, גם לא ברדיו או ציטוט מדבריו בעיתון. אם יש לו טענות הגנה, שיעלה אותן בבית המשפט.
3. אין לצלם עצורים, בוודאי שלא עצורים שהם כוכבי הפשע המאורגן. לא בטלוויזיה ולא בעיתון.
4. לשנות את החוק כך שכל מסירת עדות של עבריין או חשוד בפני המשטרה תיחשב קבילה בבית משפט. בכפוף לכך, שמלבד איש משטרה הגובה את העדות יהיה עובד סוציאלי, לא עורך דין שכיר חרב, כדי שהעובד הסוציאלי יוודא קיום הליך הוגן של חקירה.
בסעיף האחרון השתמשתי במונח: "שכיר חרב" ולא במקרה, מעמד עורכי הדין הידרדר לאחרונה בארץ, בגלל אי-שמירה על הגינות מינימלית של עורכי דין כלפי הרשויות, בחסות הגלימה של עורכי הדין הם משסים את הקהל במשטרה, מציגים אותה כגוף חובבני שאינו יודע לאסוף ראיות, ועוצר סתם חשודים. הציבור נגרר אחרי המגמה הזאת, וחושב לתומו כי אולי באמת נפגעו זכויות בסיסיות של האזרח, ולא היא.
5. יש למגר ביד קשה את החוליגניות ברחוב הישראלי, חבורות חבורות של פורעי סדר משוטטים ברחובות העיר, ספוגים אלכוהול ומאיימים על שלום הציבור. יש להתקין תקנות ולהרחיב את זכויותיו של השוטר לעצור, להעלות על ניידת ולכלוא כל חבורה של נוער משוטט, למשך 24 שעות, ללא משפט. אחרי כמה מעצרים כאלה, יש להניח כי תיפסק השוטטות של נערים ברחבות העיר.
6. יש להרחיב את הסמכויות של מאבטחים ושל סלקטורים (כן, סלקטורים, אם צריך להעניק להם גושפנקא חוקית במעמד של שוטרים, יהי כן!) בכניסה למועדונים ולברים, ליתן בידם סמכות להצביע על הצובאים בכניסה, ואלה יוכנסו לניידת למעצר לילה.
אלה הן הצעות אחדות שחובה ליישם אותן במהרה, בשינויים אלה ואחרים, ולא לחשוש מקולם של הדמוקרטים. הדמוקרטים האלה כבר גרמו נזק גדול דיו: רואים את הכתבות שלהם באחד העיתונים הגדולים, כאשר כל ייעודם בחיים הוא לחפש עוד מהגר עבודה בלתי חוקי, לקרוא לו "פליט" ולרוץ לבג"צ כדי למנוע ממשטרת ישראל, או מצה"ל להוציא לפועל את חוקי המדינה. עם עיתון נאור כזה, אנחנו הישראלים, בבעיה.
