הלכתי בחשש לראות את סרטה של שושי גרינפלד, והצטערתי אחר כך, שלא עשיתי זאת מוקדם יותר. סרט קטן מאוד, שמכה בלי רחמים באמיתות חיינו - מבלי לנבל את הפה ומבלי לפזול לקופה. לכן, חשוב למלא את האולמות בהקרנה, ולהראות, שיש קהל לקולנוע אחר, שאינו אנטישמי כדי לפזול לקופות הגויים.
ראשית, על הבימה: ראיתי את הסרט בסינמטק בתל אביב, שהפך לאחד ממקדשי הפוסט-ציונות בארץ, ולא בכדי. כל זוהמה אנטישמית ואנטי-ישראלית מצאה את מקומה הנאות בו, ויש לא מעט מסוגה זו תוצרת כחול-לבן. היו רגעים, לפני הסרט, שתמהתי, מה לכהן בבית-הקברות.
שנית, הקהל: רובו דתי. רואים היטב.
שלישית, זה סרט נשי מאוד.
רביעית, חשבתי, שזה סרט להנצחת יהודה, אחיה של הבימאית-תסריטאית, ואכן הוא כזה, אך מפליג הרבה מעבר לכך.
התלבטתי מי גיבור הסרט, המתחיל ביהודה, אחיה של שושי - צנחן במילואים, שנפל לשווא במלחמת לבנון השנייה. ואני מדגיש, לשווא, כיוון שהסכמתי לחלוטין עם האפילוג של גרינפלד, הממיינת בין מלחמות אבודות (כמו זו, שהרגה את אחיה) לבין מלחמות צודקות.
הסרט ממשיך ביעקב, בן-דודה, נער גבעות, ועוקב אחריו, כאילו הוא הגיבור. יעקב מכניס אותנו לחייו, ואנחנו עוקבים באמצעותו ובאמצעות הבימאית-תסריטאית המוכשרת אחר התלבטויותיו ואחר משפחתו. בעצם, הוא מספר את השבר בציונות הדתית, תוך עימות בינו לבין הוריו המתנחלים ובין הממסד הדתי והממסד הרבני.
בדרך הקצרה למכוניתי הבנתי, שהגיבורה היא דווקא הסבתא, הממצה בפשטותה את החוכמה היהודית, את ההיסטוריה היהודית ואת משפחת גרינפלד. התאהבתי בסבתהּ, כמעט ממבט ראשון - גם כיוון שנולדתי חסר-סבים וסבתות. הסבתא של שושי מעריצה את ז'אן דארק, ועיניה נוצצות כשמזכירה אותה כשם שהיא מסתגלת בקלות לחיי הפרישות בחווה המבודדת.
בתחילה נראית הסבתא חלשה, תלושה ופשוטה מדי, אך בסופו של דבר מתבררת כצוק סלע איתן. היא עוגן, השומר על שפיות ברורה וטבעית מחד-גיסא, ומקרין סביבו אמת צרופה, חכמה וברורה בעידן של בוקה ומבולקה מאידך-גיסא.
ראיתי את יעקב, המתלבט מול קלגסי הגירוש, שקיבלו אתנן כסף כדי לעשות פוגרום באחיהם, תושבי גוש קטיף ומול מורי הדור ומנהיגיו, שנאחזו בשיתוק, והדביקו בו את ההמונים. אחר כך הוא מתגייס לצבא, למרות הסתייגותו הניכרת ממנו (הסתייגות, המובעת בצורה מדהימה דווקא באמצעות הלהקה, השרה במכונית תוך כדי נסיעתה שירים נגד המדינה הציונית), כדי שיוכל ללמוד להילחם.
הדילמה קיימת, ואין ספק, יש צדק מסוים בהתגייסותו לשירות חובה. הצבא מכשיר לוחמים, ומלמדם להפעיל תפעול נשק. בין לבין, הוא שוטף את מוחם, ומאלפם לעשות, גם, מעשי פשע נגד עמם - כאילו בשם המשמעות (קוראים לזה, "ציות", וזה נשמע נהדר בגרמנית). לפעמים, כשאין בזה די, הוא גם מפתה אותם בכיכר כסף, או ביותר, לפשוע נגד עמם...
האם ראוי צבא כזה, שנשרת בו? יהודה שילם בחייו על החלטתו להתגייס למילואים, למרות שהצבא מעל בתפקידו, והפך לכוח אנטי-יהודי בעליל. יהודה היה משלם בחייו בכל מקרה, כיוון שמפקדי הצבא מועלים בתפקידם, ואינם לומדים לקחים. כמעט כל חייל יודע זאת - ובעיקר, חיילי המילואים. זו הטרגדיה הגדולה של הלוחמים במילואים, הנשלחים כצאן לטבח שוב ושוב. הם רואים כיצד מתנהל הצבא, ונחרדים... ואחר כך בסקרים, אוטמים את מוחם ואת זכרונם, ואומרים, שיש להם אמון בצבא הכושל, המפקיר את בטחוננו, ומתפקד רע מאוד כבר עשרות שנים.
כשהייתי נער, וקראתי על הסזון, החלטתי, שלא אשרת בצבא בן-גוריון. זה היה למורת-רוחו של אבי, שהיה ב"הגנה" ולא היה מחסידי ב"ג. וכשהוא התפטר, והמשכנו להתווכח על כך, טען תמיד אבי (וטעה!), שאין זה יותר צבא בן-גוריון.
בסופו של דבר, התגייסתי, ובמהלך שירותי ראיתי בצבא ובמערכת הביטחון דברים, ששפחה חרופה על הים לא ראתה ולא שמעה. למרות אי-אמוני המוחלט ורב-השנים בהנהגתנו הביטחונית ובהנהגתנו הצבאית, התגייסתי למילואים, ואף המרתי שירות כג'ובניק בשירות קרבי, למרות מגבלותיי. שמ"פ תוך מחאה. שמ"פ תוך אי-אמון. שמ"פ מתוך הבנה, שעליי לשמור על עצמי, כיוון שהצבא ומפקדיו לא יעשו זאת. ילדיי התגייסו, וליוויתי אותם חרד למדי, כיוון שלא הייתה לי טיפת אמון במערכת הצבאית מלכתחילה - גם כיוון שהצבא פסול בעיניי מוסרית מרגע ייסודו - ורמת אי-אמוני בו גואה, והגיעה מזמן לגבה-גלי מאוד.
זו הטרגדיה של דורי, ילידי תש"ח, שהבינו את כישלון דור המייסדים, ויש לנו כבר נכדים. כשנולדתי, אבי היה בטוח, שזו המלחמה האחרונה. כששבתי מסיני במלחמת ששת הימים הבטחתי לו עוד עשרות שנים של מלחמות. פעם הצעתי להנמיך את הכיסים במדים, כדי שיהיה מספיק מקום לאותות מערכה. צה"ל הרבה יותר חכם ממני: הוא אינו מנפיק אותות מערכה. הכושים עשו את שלהם, והגנרלים עלו בדרגות, ולא איכפת להם. למה להסתבך בציון מלחמות, שבכולן הובסנו, נכשלנו, וברחנו.
האם יעקב סורר? אם התכוונו, שיילך מצוות אנשים מלומדה בדרך, שסללו הוריו והציונות הדתית - אכן הוא סורר. ניבול-הפה (הנקי והחריף מאוד!) בהתייחסותו ל"ממלכתיים", ל"מזרוחים" ול"ציוֹינים" (בפי יעקב זה נשמע נורא, ואפילו מעליב!) מלמד היטב על כך. "אני מתייאש", אומר יעקב, "לא מאמין שתהיה תקומה מהמדינה הזו".
האם יש ללכת כמו שיות פותות אחרי המשכוכיות, שאיבדו את דרכן, ונמצאות בוורטיגו?
תשובתי הברורה הינה שלילית: "במקום שאין אנשים", חייב כל אחד ואחד ל"השתדל היות איש".
לעומת זאת, אם התכוונו, שיהיה יעקב נבון, רואה נכוחה ולכן מתלבט - הוא כזה. ביופיו ובמורכבותו מדגיש יעקב את זיו העלומים ואת יפי הנעורים, שאבדו לשווא, כיוון שיהודה נענה לקריאה, והלך למלחמה אבודה.
"פרישתו של יעקב וחבריו, אם כן, אינה רק בחירה בחיים בחיק הטבע, שתיית מים מבאר ורעיית צאן, אלא מרד במוסכמות, בממסד, בחינוך הציוני הדתי" -
כתבה חיותה דויטש בעקבות קלמן ליבסקינד. אלא שנוער הגבעות מפחיד בעיקר את מי שאינם רוצים בתקומת הציונות, והם מסיתים נגדו מעל כל בימה - כי הוא המראה, המדגימה היטב את שקיעת המדינה ואת התייבשות המעיין, המזין אותה. נוער הגבעות מזכיר למיואשים ולעלית הנהנתנית מה יכול היה לצמוח כך לולא הזנו את הציונות את התחייה הלאומית ולולא מעלו מנהיגינו במשימותיהם הלאומיות. לכן, בית פה וקראוון שם אינם הבעיה. אפשר להסתפק, אם רוצים, במגורים במערות. נוער הגבעות שואל בלי מורא ותוך תהיות האם יש משכוכית לעדר, הדוהר ללא רועה הרחק מבארות חייו, וניזון לפי תומו ממי פיגולים, ששואבת לו העלית התבוסתנית.
