ידינו לא שפכו את הדם

בסביבה התרבותית של מדינת ישראל, שבה שלטת היום תרבות ה"סלבּ", היה דודו טופז הקריקטורה של כמעט כל האמנים והידועים ושל כל מי שנוהה אחריהם ומבקש למצוא לעצמו חיי תהילה ופרסום ואנשים אלה, למרבה הצער, רבים מדי. אותם ידוענים מסכנים, שזוכים להיות באור הזרקורים בשל השירים שהם כותבים, הבדיחות שהם מספרים, תוכניות הטלוויזיה המעניינות שהם עושים או סתם בגלל שקוראים להם יהודה לוי, רחוקים מאוד מלהיות שלמים עם עצמם. לכן הם צריכים לקבל את האישור מהאחרים. אמנים וידוענים רבים התארחו בחודשים האחרונים בתוכנית הרדיו "שעת נפש" בגלי צה"ל. באופן ברור, ניתן לומר שרבים מהם עצובים, תוהים על מקומם ולא יציבים נפשית - לא המעמד הנפשי שהייתי מאחל לי או לילדי. בסרט "נוטינג היל" מגלמת גו'ליה רוברטס שחקנית קולנוע בדמות שנתפרה על-פי מידותיה האמיתיות. אחת מן השורות החשובות ביותר בסרט נוגעת במחשבות הנוגות שיש לה ביחס למי היא באמת. "בעוד כמה שנים אני כבר לא אהיה יפה ואז יגלו את האמת - אני לא יודעת לשחק". התהיות הללו הן נחלת כל מי שמכור לתהילה ולאישור מהאחרים.

במובן הזה מוטלת עלינו כהורים אחריות גדולה מאוד לעתיד ילדינו. תדע כל אם עבריה השולחת את ילדיה למבחני כניסה לפסטיגל שהיא עלולה לגרום לילדה התמכרות לזוהר ולתהילה - התמכרות שמלווה בהתנכרות למהות העצמית של כל ילד. מי שמעמיס על ילדיו שאיפות חיצוניות שכאלה - דוחף אותו מן הצוק אל העולם האכזר. לא פחות. אגב, גם טופז עצמו סיפר שאחד מהדברים שהכי השפיעו על חייו היה האופן שבו אביו הטמיע בתוכו את ההכרה שהוא המשיח. הוא סיפר על כך במספר ראיונות וככל הנראה, כאשר הבחין שהמשיחיות שלו היא משיחיות שקר ושהקסם הטלוויזיוני שלו פג - שם החלה הצניחה הגדולה.

בשולי הדברים, איני יכול להימנע מלסייג את עצמי. העיתונות הישראלית כן צריכה לעשות חשבון נפש. אם כי לא במקרה הספציפי והטראגי של דודו טופז, אלא במקרים רבים אחרים שבהם אנשים שלא בחרו בחייהם בפרסום קיבלו תיוג שלילי. די אם נזכיר את "אימא טליבאן", "האם המרעיבה" ועוד ועוד פרשיות שתויגו בתקשורת באופן מסוים עוד בטרם התבררו בבית המשפט. אין לי כל ספק, שמי שעובד במקצוע כמו שלנו צריך להקדיש זמן רב הרבה יותר מכל אדם אחר ללימוד הלכות לשון הרע. שני הקצוות של התודעה של כל עיתונאי צריכים להיות המודעות לכך שלשון הרע מותרת לצורך מחד-גיסא ובין כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים מאידך-גיסא. בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע על פרשת עגלה ערופה ועל הצורך שבית הדין הגדול יגיע אל המקום שבו נמצאה גופה וינקה את עצמו מן האחריות. הם נדרשים לומר שם "ידינו לא שפכו את הדם הזה". גם כאן, ידינו לא שפכו את הדם. עלינו לדאוג במקרים אחרים שלא נשפוך דם נקיים.