על ייחודיותה של שירת מיכאלה למדן

מיכאלה למדן זכתה לאחרונה בפרס של אגודת הסופרים בתחרות הספרותית של קרן יזרעאלי. למדן פרסמה את שיריה הראשונים בביטאון מכללת בית וגן, שם למדה ועשתה את התואר הראשון שלה. למדן פרסמה שירים בכמה ביטאונים. 'אפריון' פרסם כמה עמודי שירה ובהם ביכורי שירתה. מאז פורסמו שיריה בבימות שונות כמו 'מקור ראשון' ואתר האינטרנט Ynet וכתבי עת אחרים. בשלבים הראשונים של כתיבתה - ניתן היה לתאר את שירתה של למדן כשירה בעלת צביון אמוני. בדרך כלל כשכותבים על שירה אמונית, מתכוונים לשימוש בפסוקים ובארמזים, אבל מיכאלה מיטיבה לנגן לחנים של אמונה, גם כשאינה מסתייעת בפסוקים ובמדרשים: היא צוללת לעולם הרוחני של האמונה ומתחברת אליו. מיכאלה גדלה והתחנכה בקיבוץ בגליל העליון, עברה מלימודי פילוסופיה באוניברסיטה ללימודי גמרא ויהדות, מתוך שאיפה לחפש משמעות רוחנית לחיים. את לימודי התואר השלימה במכללת בית וגן בתחום החינוך המיוחד והספרות. במקביל עסקה מיכאלה בהעברת סדנאות בכתיבה יוצרת ובפיתוח יצירתיות לבנות אולפנא, וכיום עוסקת בהוראה לאוכלוסיות מיוחדת ובהעברת סדנאות בכתיבה יוצרת ומבע אמנותי ומתעתדת ללמוד לימודי תואר שני בספרות ופיתוח חשיבה באוניברסיטה העברית. בד-בבד היא כותבת שירה כל העת ושוזרת בשיריה עולם רוחני מורכב ביותר. עיינתי בכמה שירים שלה, כדי לנסות להבין עולם של משוררת צעירה, משוררת אמונית. אנסה לתאר את השלב הראשוני ביצירתה ולתת כמה קווים לשיריה האחרונים שתופסים כיוון קצת שונה. הקרבן והקדושה "הניפיני בתנופת קרבן", כותבת מיכאלה למדן, והשורה המצמררת מחזירה אותנו לימים קדומים, לאווירה של קדושה ומנחה: הֲנִיפִינִי בִּתְנוּפַת קָרְבַּן הַבִּכּוּרִים. והֲיי אוֹחזֶת בַּחֲבלַיי הַמִּתְאָרְכִים וּמִתְקַצְּרִים. שורות השיר מוליכות אותנו לתחושה של התעלות, רצון להמריא לעולמות אחרים: תְּנוּפַת יָדֵךְ תְּרוֹמֵם מִחוּץ לִתְּחוּם אֲחִיזָתֵךְ וְיָדֵךְ שֶׁנִתְאָרְכָה תְּבַקֵּשׁ לְהַנִּיחֵנִי בַּיְאוֹר וְלִמְשׁוֹת מִבְּלִי גַּעַת. (מתוך השיר 'זבחי תודה'). נשמת המשוררת כמו מתווכת בין עולמות, והיד מלמעלה היא היד שתציל אותה מכיליון, תניח אותה ביאור וגם תדע למשות אותה בבוא העת. הסיפור התנ"כי לובש צורה ומקבל מראה של גאולה שירית, גאולת הנפש. הסיפור מקבל ממדים על טבעיים, ממדים רוחניים – היד מתארכת כדי לקחת אותה, היד מושה אותה בלי לגעת. מדובר בתהליכים רוחניים של עילוי והתעלות: "תנופת ידך תרומם"- והדגש הוא על "מחוץ לתחום", המתח בעולמות העליונים כמו מקרין על העולמות התחתונים, ויש למשוררת שאיפה להשפיע בכתיבתה ובשירתה על השלמות בכל העולמות, לא לתת לשברים ולסדקים לפרק את הקיים: קְרִיאָה תַּחְתּוֹנָה קוֹצֶבֶת, וּקְרִיאָה עֶלְיוֹנָה מַשְׁהָה. עֲתִירָה תַּחְתּוֹנָה בּוֹקַעַת, מֵעִמְקֵי עֲתִירָה עֶלְיוֹנָה. (מתוך "עתירה תחתונה") כיוונים אלה מעידים על מתח דתי וציר התייחסות אמוני לקורה בבריאה. המשוררת כמתווכת בין העולמות כמו חשה מחוברת לשפע האלוהי. בכתיבתה היא פורטת על קלידים נסתרים, קריאה תחתונה, קריאה עליונה, עתירה תחתונה, עתירה עליונה – אך יודעת בתוך תוכה כי מקור הצלילים הוא עליון: עתירה תחתונה בוקעת מעמקי עתירה עליונה – ואליבא דמיכאלה אפילו הדבר האינטימי ביותר של האדם – התפילה, אפילו לחש זה נובע במקורו ממקור אלוקי עליון. תפילת האדם היא לכאורה בלתי נבדלת מן ההוויה האלוקית, והמשמעות היא: לכאורה הקב"ה מתפלל את תפילתו שלו דרך תפילותינו. דיאלוג בלתי נתפש מחבר את נשמת המשוררת עם עולמות אחרים. שירה גן העדן האבוד למדן שרה שירה של ערכים תמימים, שכמו אבד עליהם הכלח, אבל בעיניה הם אלה שמבטיחים יופי ושלמות והרמוניה. בשיר 'לחלוחית עדן' היא חוזרת לאותו גן עדן אבוד של תמימות ושל תום ושרה: רֵיחוֹת גְּאוּלָה עוֹלִים מִתּוֹךְ עִשְׂבַּת קִפּוּלֵי עֲלֵי הַגַּן הַמִּתְלַחְלְחִים בְּזַכּוּת מַעֲמָדָם שֶׁל הַיְּדוּעִים; הָעלוּמים בְּעוֹלָם זֶה שֶׁל בַּקָּשׁוֹת ִוידוּעים בְּעוֹלַם הַמַּעֲנֶה. נשמת המשוררת מצליחה לחלחל לאותו עדן אבוד, לחוש בלחלוחית שבו, ולקלוט אותם ריחות גאולה. עלי הגן המתלחלחים מסמנים פריון, ברכה, ונשמת המשוררת מייחלת לאותו עולם של בקשות, מייחלת למענה. באותו עולם תמים היה העולם עולם של תשובות, עולם שבו ריחות הגן היו ריחות של גאולה. מיכאלה שרה את שירת האמונה המפיחה חיים, הרוצה לתת ביטחון לחברה שואפת חיים. בשירה "אלוליינות" היא משלב את אותם ימי אלול של תשובה וגאולה עם תחושת הפחד מיום הדין, אותה לוליינות של הליכה על חבל דק לוּלָאָה שְׁמוּטָה, מּוּצַעַת בִּשְׁמֵי כִּסּוּפִין, לְבַעֲלֵי הַיִּרְאָה. אֶגְלֵי טַל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. "לולאה" ו"לוליינות" ו"אלול" כרוכים זה בזה ומיטיבים להמחיש לנו את אימת ימי התשובה, אימת יום הדין, והלולאה כמו מסמנת איזו תקווה לחיבור, והשמים כמו מבשרים תקווה: שמי כיסופין. אותה רטיבות ולחלוחית שראינו בשירים קודמים יש בה עדנה וטוהר ותקווה. בשירתה של מיכאלה הכל מוביל לבראשית, לימי קדם, לאותו גן עדן אבוד. התמימות - והמעבר לעולם של תמורות מעבר לשורות המקרינות מעין שלווה ושקט, יש מתח של שינויים, התפרצויות מלמטה, והתחושה היא שמשברים עלולים לערער את הקיים: כעכָּביש בכור חתוּם שֶׁטווה על עצמוֹ נחבָּט בין קווי הַמִתאָר. אותה התלבטות, אותה הילכדות בתוך נפתולי ההוויה, יש בה בקשה לחפש אור, לחפש דרך, לחפש את הזיכרון. קוֹל תהוּדתוֹ נשבָּר לעשׂרה מזכּרים, לעיתים שנים-עשׂר פיתוּלוֹ מעוֹדד חֲרכּים לְזַמֵן אוֹר לִפנִים להָעיר אוֹר פְּנִים בִּמאוֹר פָּנִים ולעוֹרר את הַמָצוּי להִשָׁכח ליתרוֹן זיכרוֹנו על כּוחוֹ אבל המשוררת כמו מבקשת את התענוג שבמצבים אלה, רוצה להיאבק עם הסערה – להתבונן בנעשה להגיע לתובנות רוחניות, לאותה שלמות שמצטיירת כשלמות כלילת מעלות – ומיכאלה מתארת אותה כדמות הכלה: בשיר 'אחותי כלה' היא מציירת מצב זה בצורה ברורה. אֵינֵךְ כַּלָּה אֲחוֹתִי, אֵינֵךְ כָּלָה. כִּי יָפֶה כֹּחֵךְ, לְרֶגַע הַכִּלָּיוֹן כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְפָנַיִך הַכָּלִים וְהַנִקְלִים, לְרַקֵּד בַּחֲצַר הַמִּגְדָל, וִיבַקְשׁוּ, לְהִכָּלֵל בִּכְלוּלוֹתיִךְ. כלילת השלמות אין לה כליון, והמשוררת מיטיבה להתבונן, רואה בהתבוננות ובחיפוש הגאולה דרך להגיע לעולם שמעבר, ואנו הולכים שבי אחר השורות, עד קצה ההתעלות, עד קצה הכאב. בשיר לזכר אביה 'גבירת אל' אנו שומעים את המנגינה מעבר למלים, אותו זיכרון שאין למשוררת קיום בלעדיו: מנגינה היא זיכרון. לחיות את המנגינה. זהו כל השיר ואנו עומדים על סלע וחוצבים בו מנגינה את המנגינה הזו אי-אפשר. להפסיק. החיבור בין העולמות הוא מובן מאליו, והקשר עם האב הוא קשר עם עולמות עליונים, הוא ציר התחברות לאל: חֲזוֹן-אִישׁ אִם תִּרְצֶה לַחֲזוֹת בְּאִיש מִבְּשָׂרְךָ- לֹא תֶּחֱזֶה. אִם תַּשְׂכִּיל יֶתֶר מִבְּשָׂרְךָ וּמִבְּשָׂרְךָ- תַּשְׂכִּיל, וְתֶּחֱזֶה אֱלוֹהַ. שירה של עולם משתנה בשיריה האחרונים אנו מוצאים כיוונים אחרים – ונטייה לתאר את העולם כבמאית המעצבת תמונות תיאטרון, תמונות של עולם אבסורדי, עולם של שינויים מרחיקי לכת. לכך למשל השיר שפורסם לאחרונה באתר של ידיעות אחרונות - Ynet: אָבִיב הַצְּפַרְדְּעִים עָלוּ כְּמוֹ מִיאוֹר וְלָמָּה עָלוּ רְווּיוֹת עֶרְגָּה כְּאִלּוּ זֶה לָהֶן הָאָבִיב הָאַחֲרוֹן לִקְרָאתִי עָלוּ לְשׁוֹנִי הוֹמַת מִלִּים יָצְאָה כְּנֶגְדָּן לְשׁוֹנָן בִּכְרֵסָן וְאִם יִמָּלְאוּ כְּרֵסִי יִמָּתְחוּ בְּתוֹכִי אֲנִי אֶהֱפֹךְ לְיָרֹק רֵיקָנִי מְקַפֵּץ מָלֵא בִּצְפַרְדְּעִים שֶׁמְּלֵאוֹת בִּכְרֵסִים וּבְעַצְמָן מכת הצפרדעים החדשה שמתארת מיכאלה, היא מכה של עולם שהופך פניו, שמאבד מצלמו האנושי, והוא מאיים לבלוע את חלקת היצירה הקטנה של המשוררת. הנה הירוק הזה הולך וכובש אותה, וחומת המלים של היצירה שלה, של הלשון שלה, לא מצליחה להציל אותה מפני תהפוכות העולם. זה עולם, שבו המשוררת מנסה להיאבק על צלמה, על המרווח הצר שבין הפיזי לרוחני – והיא מתארת זאת כטריטוריה הפרטית של המשוררת – בין הבגד לבין הגוף: בּין הבּגד לגוּף כּמוֹ אדם אנחנו נעִים בּמחִיקת הרוּח מִתהדקים בּמקוֹם בּו נועדנו לסגת באותו עולם פרטי, באותה חלקת שקט שהיא מבקשת להגן עליה, היא ניצבת במעוז האחרון של השירה, של היצירה – וכך היא כותבת בשיר מיוחד: לפני ששמעתי פּרִיחוֹת לעגוּ ליוֹפִי "קחי אחריות על השקט" לחשוּ אני כאן אני שותקת קחוּ אחריוּת על השיר לִפני שׁנעלם אנחנוּ. מדובר במשוררת בעלת עולם מורכב, מגוון, וזווית הראייה שלה מיוחדת, כתיבתה בלתי אמצעית. למיכאלה שירים שמתארים הוויה נשית ומאבק על בשלותה, על היותה ישות שמנסה לשמור ולשמר את האתוס הפרטי שלה, את חיוניותה הבלעדית: אִשָּׁה שְׁמוּרָה כְּמוֹ מַצָּה שְׁמוּרָה מֵרֶגַע הַקְּצִירָה שְׁבוּרָה, פֵּרוּרֶיהָ מַמְתִּינִים לְהִזָּרַע בְּמַעֲגָל שְׁמִירָה קוֹצֵר וְהוֹלֵךְ בְּדַיִש תְּבוּאָתָה אִשָּׁה מְנִיבָה מַחְזוֹרִיּוּת אִשָּׁה תְּבוּאָתָה אִשָּׁה שְׁמוּרָתָה.