האנדרלמוסיה מתחילה לתת את אותותיה בצורה ברורה ובהירה ונבואות הזעם מתחילות להתממש. עתה לא נותר ולו אזרח בישראל שאינו מבין שהמדינה נמצאת על סף התהום החברתית. נתונים כלכליים מרשימים, מסיבות עיתונאים פומפוזיות והצגת גרפים שאף אחד אינו מבין ממש, לא יחפו על המציאות הנגלית לעינינו כל יום.
בקוראי חומר שפורסם בעיתונות לזכרו של
מאיר עמית ז"ל, נזכרתי לפתע בשיחה ארוכה מאוד שניהלתי עמו לפני שנים לא מעטות במשרדו. קטונתי לחלק ציונים למאיר עמית, אך אם יורשה לי בכל זאת הערה, אומר כך: ללא התנשאות אופיינית לאלה הנושאים בתאריו, השיחה עמו הייתה מרתקת והיא נגעה בכל הרבדים הנכללים במה שמכונה ביטחון לאומי. מעט מאוד דיברנו על טנקים, מטוסים, זרוע זו או זרוע אחרת. לדעתו, ביטחון לאומי זהו משולש וכל קודקוד מסמל משהו אחר: בעיית הביטחון, העוצמה הכלכלית והקודקוד השלישי מסמל את החוסן הלאומי. הביטחון הלאומי נמצא באמצע ואם הקודקודים אינם מחוברים היטב, כל המשולש רעוע. הלכידות היא הבעיה של ישראל, לכידות שהייתה ונמכרה, תרתי משמע, בעבור נזיד ההפרטה על כל היבטיה ולא רק זו הכלכלית.
צה"ל הוא בעל עוצמה טכנולוגית שאין ממש צורך לפרטה, אך צה"ל הוא גם האספקלריה של העם, של החיילים המשרתים בו ונדרשים לתעצומות נפש שאין כדוגמתן, ומושפעים באופן עמוק ביותר במה שקורה בתוך החברה. זו הבעיה העיקרית שמנהיגי ישראל בשניים או שלושה עשורים אחרים מסרבים בתוקף להבין, והמחיר עצום. מי שמנסה להפריד בין מצב כלכלי וחברתי לבין עוצמה צבאית הוא פשוט כסיל. הבעיה מספר אחת של ישראל היא הניסיון לראות במערכת הביטחון, ובצה"ל בפרט, מערכת מנותקת מכל שאר המערכות. ולא היא. ככל שמבחינה חברתית וכלכלית מצבם של אזרחי ישראל ילך ויתדרדר, כך מערכת הביטחון גם היא תימצא בקשיים עצומים.
יתכן וביטויים כגון "סולידאריות חברתית", "פערים חברתיים הולכים וגדלים", מערכות חיוניות שקרסו, ולעומת זאת, אינדיווידואליזם, אובדן ערכים בסיסיים, נשמעים שחוקים לחלוטין, אך ישנן עובדות שאינן ניתנות לסתירה.
המערכות השונות רקובות עד כדי אימה. התרבות השלטת בכל מגזרי החיים פשוט בלתי נסבלת. הנה דברים שכתב נחום ברנע לאחר מות בנו החייל באסון המסוקים: "הגילוי המעליב הראשון היה שישראל עדיין נגועה, כמו בימיה הראשונים, במחלת ה'סמוך'. אומנם יש חוקי בנייה מפורטים ותקנים ישראלים וחובת דיווח וועדות עירוניות ומחוזיות ואישורי משטרה. מנגנונים אדירים. בפועל, זוהי ארץ שמאלתרת את אסונותיה, אחד לאחד. יש המון כוונות טובות. חסרה בה רצינות. השנה התברר שאפילו גורם איכותי כמו חיל האוויר, שמטפח, לכאורה, סטנדרטים משלו, חי למעשה בתוך ה'סמוך' הגדול."
מערכת אכיפת החוק נמצאת על סף קריסה והפשע משתולל ברחובות באין מפריע. כל אחד עושה דין לעצמו. החזק הורג והחלש נכחד. דרוויניזם מן הגרועים שיש.
דברי ראש הממשלה רבין, שנרצח כתוצאה מתרבות הסמוך, בלתי נשכחים: "ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא הסממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה 'טפיחת כתף' חברמנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא הסממן לחוסר סדר ומשמעת, מקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא לצערי הרב נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו-דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה, ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר'" פירושו שהרבה מאוד לא בסדר." כנראה ש"יהיה בסדר" איפשר את התאבדותו של טופז. סמיכות האירוע הטראגי הזה איננה מאפשרת התייחסות מעמיקה, אך ניתן להעריך מה היו הסיבות. מי שסבור שמשהו ישתנה לטובה טועה. יש לנו ניסיון מר ונמהר עם ועדות בדיקה וחקירה שהעלו אבק, ואילו ה"שיירה" ממשיכה אל התהום.
הפתרונות המוצעים למיגור האלימות טובים לאתמול, כפי שעושים בתחומים אחרים. אין חשיבה מעמיקה, הכול מתוך לחץ של זמן, טלאי פה וטלאי שם. וכך המערכות נראות. מטילים את האשם על הכסף כי קל מאוד לעשות זאת. המחסור בכסף במערכות החיוניות זו עובדה קיימת אך היא תולדה של סדר עדיפויות עקום, כשהבורסה היא במקום הראשון ואילו המערכות החברתיות בתחתית.
למרבה הצער, אין כאן חלוקה פוליטית כי כל הממשלות בעשורים האחרונים הזניחו את המערכות החברתיות כולן. כפי שהצליחו במדינות אחרות לאזן בין כל המערכות, ניתן לעשות זאת גם בישראל. ושלא ילהיטו אתכם פעם נוספת ב"צורכי הביטחון", חמאס, אירן וכד'. ביטחון הפנים של האזרחים איננו פחות חשוב. ויש מספיק גם לאלה וגם לאלה!
