עוד שבוע בדיוק יחל היום הראשון בבית הספר. ילדות וילדים רכים בשנים ישובו למסלול היומי המוכר רק למי שחבש את ספסל הלימודים. גם תלמידי התיכון ישובו לקראת עוד שנה בריצה המטורפת אחר תעודת הבגרות. השיבה השנה לשגרת הלימודים מעוררת תהייה. מדוע משרד החינוך נזקק לגימיקים כדי להשיב את התלמידים לחצר בית הספר ואחר כך אל הכיתות?
נתחיל מכמה השערות. אלו גימיקים יכול היה משרד החינוך לבחור ומדוע בחר בסופו של דבר בבחירה הכי מדליקה. ובכן, משרד החינוך והוגי הדעות החינוכיים יכלו לבחור בדרך הקלה ביותר. להזמין שוטרים לבית הספר. חלומה של כל מורה להיות שוטרת. זה לא בדיוק הלך לה, לא קיבלו אותה לשורות המשטרה, על כן כשמורה נתקלת בבעיית משמעת בבית הספר היא ישר זועקת: "אני לא שוטרת!" ובמקום להודות בעובדה שלא קיבלו אותה לשורות המשטרה היא ממשיכה: "לו רציתי להיות שוטרת הייתי מגייסת למשטרה". ובכן, משרד החינוך לא טרח להציב שוטרים בבית הספר, זה היה עשוי להיות תרגיל מעניין לגייס שוטרות ושוטרים ביום הראשון ללימודים ולהעניק בידיהם כלים לאכיפת המשמעת בבית הספר. לא כל כך חוכמה להציב ביום הראשון ללימודים שוטרים, שכן אלה ימים של תחילת רומן, התלמידים עדיין צמאים לידע, עדיין מתגעגעים לחברים שלהם. בואו נאמר שעד אחרי סוכות או עד חנוכה, יש מעין רומן חשאי בין הצדדים.
לכן, שוטרים בראשית השנה אין זה תרגיל יעיל, כלל וכלל. אין כל כך הרבה בעיות משמעת, אולי נזמין לבית הספר רופאים ואחיות שימלאו תפקיד של מרפאים. הרי מערכת החינוך סובלת מהרבה רעות חולות. מזמן לא רואים במערכת החינוכית מערכת שמתרימה את הישגי התלמידים, יש ניסיון מדי שנה להציג טבלאות הישגים כדי לשכנע את הציבור שההישגים עולים מדי שנה. רופאים ואחיות מהמגזר הסיעודי עשויים להוביל מהלכי הבראה, שכן מעצם עיסוקם הם טורחים יום יום ושעה שעה לרפא. על-מנת לרפא מערכת צריך אנשים מקצועיים. אלא שבמערכת הרפואית היום אין גלאם. מה לעשות, אין זוהר. לרופאים היום אין מעטה של זוהר. הם סובלים לא פחות מן המורים. התקפות חסרות תקדים מצד מטופלים נחשפות לא אחת על-ידי אמצעי התקשורת. רופא שאין לו סמכות להגן על עצמו, כיצד יוכל להגן על עצמו בפני 40 תלמידים בכיתה חנוקה? כמה זמן ניתן לרופא? לא הרבה זמן. הילדים ישתעממו.
משרד החינוך יודע מה הוא עושה, בשלוף של אקדוחנים הוא שלף תוכנית סודית, שאין מושג מאיזו מגירה הוא הוציא אותה. גיוס ידוענים מתחומי הרוח והאמנות לטובת מוסדות החינוך. תרום לנוער על-פי דרכך. במה יכולה לתרום כניסתו של ידוען למערכת החינוך? נאמר שאביב גפן ייכנס לכיתה בראשון לציון. נו, מה הוא יכול לומר לתלמידים? "אתם דור מזוין!". מה יכול לומר לנוער מישהו שבא לבקר אותם בתנאים אופטימליים, מרוויח שעה יפה עם תלמידים שמאירים לו פנים, או שהם מכירים אותו או שלא. בהזדמנות זו הידוען גם עשוי להציג את עצמו לתלמידים, שהרי הם בקושי קוראים עיתונים או ספרים. אם הידוען סופר הרי שיש כאן משום העשרת עולמו של התלמיד. העשרה קצרה ותמציתית. לא מצריכה השקעה רצינית, וגם אינה מצדיקה רציפות. כך מדי פעם יצניחו לכיתה ידוענים, כך יבריקו הימים בבית הספר. כך אולי יהפכו ימי הלימוד לימים של זוהר. גם בזכות מפגש עם יעל בר-זוהר.
יותר מכל, הביקורים הללו יותירו את המורה הרחק מאחור. שכן, המורה - הוא שנשאר מאחורי דלת הכיתה. המורה - הוא שפותח את שנת הלימודים והוא שמשאיר את המפתחות בסוף השנה בחדר המורים. המורה - הוא שעמל כל השנה להגיש את חומר הלימוד בדרכים מגוונות. המורה - הוא שנשאר עם מאות מבחנים שנה אחר שנה. המורה - הוא ששוקד להספיק את החומר הנלמד, דוח הספק הוא בחזקת מדד חיוני בעבורו ובעבור תלמידיו. מבחני המיצ"ב ומבחני הבגרות הם לא רק מבחנים עבור תלמידיו היקרים, אלא גם מבחנים בהם מודדים אותו - את מידת הצלחתו או את מידת כישלונו.
ביקורים של אורחים מחוץ למערכת, כפי שהכריזו עליהם כעת, ביקורים חד-פעמיים ואפילו ביקורים שיש להם מחזוריות, אינם תורמים למעמדו של המורה. המורה - הוא שנשאר עם תלוש שכר שאין בו ערכים של השתלטות על כיתה מפרה משמעת. תלוש משכורת שאין בו תגמול על העבודה הרבה שמשקיע המורה מעבר לשעות הלימודים. תלוש משכורת שאינו מתייחס אל המקצוע כמו אל מקצוע נחשק.
מה ירגיש המורה לאחר שיצא הידוען מן הכיתה. אני בטוחה שהוא ירצה ללכת אחרי הידוען באותה השנייה החוצה. להתרחק מבית הספר עד כמה שאפשר. עם טריקת הדלת של הידוען ירצה גם המורה להתנתק מן המערכת. הוא ירצה לבוא לבקר רק פעם בשנה, לקבל שכר על הרצון שלו להיות מורה. לקבל שכר על היכולת שלו להיות מורה לכל החיים ולא רק לשעה קלה. שעת החינוך היא של המורה ושל המחנך, ולא של הידוען שמגיח ואינו יכול לפתח מערכת קבועה עם התלמידים.
מה ירגיש המורה לאחר צאתו של הידוען מן הכיתה? המורה ירגיש כמו נבגד. המורה ירגיש שמערכת החינוך בגדה בו. קודם היא העניקה לו את הכלים להיות מורה. המורה קיבל הכשרה במוסדות המתאימים. המורה זכה להישגים בעת לימוד המקצוע, בשנים האחרונות יש ניסיונות רבים להאדיר את הפרופסיה. והנה כאן חוטף המורה סטירת לחי מצד משרד החינוך בעצמו, שכן משרד החינוך כבר אינו זקוק למורים כדי להתייחס למערכת שעליה הוא מופקד, משרד החינוך מממנף את המערכת בעזרת אנשים שאינם אנשי מקצוע. מהי הדוגמה האישית שמקבלים כאן התלמידים? נו, אולי אני טרחנית, למשל, עם כל הכבוד הרבה מן הידוענים אינם בוגרי שתים-עשרה שנות לימוד. חלקם כשרונם אמנותם. ומה יכול יאיר לפיד להנחיל לתלמידים אותם יפגוש, הוא יכול לומר בגאווה ובצדק, אני לא סיימתי את המערכת באופן נורמטיבי, גם לא למדתי במוסד להשכלה גבוהה. ויאיר לפיד בהחלט צודק, מי צריך בית ספר אם אפשר להצליח בלעדיו.
נכון, משרד החינוך עם הפנים לקדמה. משרד החינוך מנסה לשנות הרגלים ישנים של מחברת חדשה ונייר עטיפה מבריק, צבעים וקלמר. במקום כל אלה שיעור ראשון בגימיקים. אני תוהה מה עם המורה? מה עם התלמידים? מה נשאר לנו? אחד מההישגים של מפגש כזה יהיה: מי צריך בית ספר?
