לעומת זה, עמדתה של היהדות ברורה וחד-משמעית. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין שום דרך להצדיקו ו'להבינו'. התורה רואה בהתאבדות רצח ממש - המתאבד רוצח בן-אדם (את עצמו). לאחר המבול הקב"ה מזהיר את נח ואת בניו שלא לשפוך דמים. בין הדברים נאמר שם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט', ה'). אומרים חז"ל, שכאן האדם מוזהר "על שופך דם עצמו".
האיסור להתאבד הוא מן העוונות החמורים ביותר. בכמה מובנים ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. לכן אמרו חז"ל שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות אפשר לשוב בתשובה, ואילו כאן הוא מת מתוך מעשה החטא ומאבד את האפשרות להתחרט על עוונו.
היהדות איננה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על חייו. החיים אינם שלנו, ואין לנו הזכות להחליט להפסיקם. המשנה בפרקי-אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא הם נעשים על כורחנו:
"על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". אין לנו איפוא הרשות לקצר את חיינו, יהיה אשר יהיה.
ההלכה קובעת כי גם אחרי מותו אין מתנהגים עם המתאבד כפי שנוהגים בכל מת. אין קורעים עליו קריעה, לא מספידים אותו, אין חולקים לו כבוד, וגם מי שבאים להלווייתו אינם באים לכבודו אלא כדי לכבד את קרוביו. אפילו קבורתו איננה עם כל המתים, אלא בחלקה נפרדת בבית-העלמין. ההלכות האלה מבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות.
