אין ספק - הרייטינג לא מחכה לאף אחד. רק אם הוא מביא כותרת שמנה. הרייטינג הינו מפלצת רעבה המחפשת בשר טרי בכל יום. נראה ש
דודו טופז ז"ל סיפק מזון למפלצת הרייטינג זמן רב מדי. וכשעבר זמנו, חיפשה המפלצת מזון חדש. והוא דווקא סיפק כותרות לתיאבון לפני מותו. אבל את הקופה על הרייטינג הזה גרפה התקשורת עצמה, עם התאבדותו הטרגית. עם הרבה מאמרים, הרבה דעות ותגובות.
התגובות על התאבדותו של טופז והמאמרים רוויי דם, שפורסמו תחת כל אתר מלמדים אותנו שאין די חמלה בעולם. אין זה חשוב מה באמת היה, אין זה משנה מה גרם להתנהגותו התמוהה של טופז בטרם נעצר. אבל גם אני יודעת שאנשים רבים נהנו בזכותו. הוא העלה חיוך צוהל על פני אנשים רבים. הוא היה כוכב אמיתי. הוא היה גיבור תרבות. הוא היה תופעה.
אבל הכל נשכח כשהוטלה גופתו, כשהוטל סיפורו, לפני ציבור תקשורתי צמא רייטינג. וביום ההודעה על ההתאבדות הזדעזעתי: יהודי התאבד. כמה נורא! כמה עצוב! הצצתי בעיתונים לראות תדהמה, כאב, תסכול וצער על חוסר פרגון. שוטטתי באתרים. היכן את חמלה? איפה אתם רחמים?
כמעט לא מצאתי. אולי בכלל לא. הכל היה מלא הסברים ציניים "מלומדים" של: זה סופו של כל סלבריטי. היו הודעות צדקניות של מגלגלי עיניים על לקח חשוב שיש ללמוד מחייו וממותו של סלבריטי. נשמעו שפשופי ידיים בהנאה על הטרף שנפל בנסיבות שכאלה. נשמעו צקצוקי לשון של צדקנות מעושה הרואה שכר לעמלה. כשהתאבד, נדמה שאפילו נשמעו כמה מחיאות כפיים הרועמות. איזה סיום יפה! איזו דרמה הולמת למי ששיחק אותה כל כך רייטינג.
אנושות חסרת אנושיות. עולם ללא רחמים. אבל עולם ללא רחמים הוא עולם שקשה לשרוד בו. אתמול זה הוא. מחר – מי יודע? אנו במו ידינו ובמילותינו יוצרים לנו את העולם הרצוי לנו. התגובות שלנו, המילים שלנו, הם המתווים לנו את העולם בו אנו חיים, העולם בו אנו בוחרים לחיות.
האם העולם הזה שגלגל בגיל תקשורתי את גופתו של טופז בהיותו בכלא, ששפך את דמו במצהלות מאמרים, זהו העולם בו אנו בוחרים לחיות? עולם המתאכזר למי שנפל. למי שכשל, למי שנשכחו לו חסד נעורים וימים יפים יותר. זהו עולם של שמחה לאיד. כמה עצוב.