חלאות אדם

מגיפת תאונות ה"פגע וברח" מתרחבת ומתעצמת. התופעה המפלצתית הזאת הופכת אט אט לנורמה. מאיפה מגיעה השפלות הזאת, מיהם החלאות שפגעו באדם ומפקירים אותו למות בצידי הדרך, מאיפה באות המפלצות? מאיזו מדמנה כרו את החומר שממנו מייצרים דבר נאלח כזה? תאונות פגע וברח הן סימפטום לריבוי הגורם ההרסני הזה, דמוי האדם שקיים בחברה שלנו. זהו ייצור אגואיסטי שמלבדו איש לא חשוב ודבר לא חשוב לו מלבד עצמו. ייצור שהערכים הבסיסיים ביותר שהופכים אותו לאדם הראוי לחיות בחברה, הערבות ההדדית וההתחשבות בזולת –זרים לו לחלוטין. אפס באינטליגנציה ריגשית אומרים אנשי המקצוע. אפס אולי זו ההגדרה הממצה ביותר. כלפי חוץ נראה המפגע הזה בדרך כלל נורמטיבי,הולך ומדבר בדומה לכולם אבל משהוא בסיסי חסר בו - צלם אנוש. אין לתופעה זו קשר לרמת השכלה, מעמד חברתי או מוצא. טווח הטיפוסים נע בין אימבצילים מוחלטים ל"מחנכים/ות" אקדמאים. עניים מרודים ועשירים מופלגים - אין לדעת מהיכן תצוץ החלאה הבאה. אני מניח שיש הרבה הסברים מלומדים לתופעה הייחודית הזאת וביניהם כישלון מערכת החינוך, אובדן הערכים המינימליים שבלעדיהם חברה לא תמשיך להתקיים וכמובן חסידי תיאורית הכיבוש משחית. בשלב זה הגורמים פחות מעניינים ומה שחשוב באמת זה איך מדבירים את התופעה הזאת. החוק היבש מגדיר את העבירה כתקנה 144 לתקנות התעבורה ומורה למעורב בתאונה לנהוג על-פי הכללים הבאים:

• לעצור את הרכב ולהימנע מלהזיז את הנפגע

• להגיש עזרה לנפגע ולהזעיק את כוחות ההצלה

• למסור את פרטיו האישיים לנפגע על-פי בקשתו

• להודיע למשטרה על המקרה ולמסור את פרטיו.

הדרגה החמורה ביותר לעבירה הזו היא ההאשמה בהפקרה. סעיף 64ב' לתקנה הזאת משית 9 שנות מאסר על המפקיר, זאת בנפרד לענישתו או זיכוי בהיותו הגורם לתאונה או שאינו אשם בגרימתה. עשרות רבות של תאונות מהסוג הזה אירעו השנה כשרובן התרחשו בחודשים האחרונים. בין הקורבנות ילדים קטנים,נערים ונערות,זקנים ואפילו שוטרים. גם אני "זכיתי" לחוויה כזו בצהרי היום. הגעתי לצומת כביש 4 מכוון בנימינה ועצרתי ברמזור אדום. לאחר שהאור התחלף לירוק הסעתי את הרכב למרכז הצומת בכדי לפנות שמאלה. לפתע הגיח משמאלי מהנתיב המיועד לפניה שמאלה, מערב, רכב אאודי שחור, פגע בחוזקה בחלקו הקדמי של הרכב שלי ומעוצמת הפגיעה עלה על אי התנועה ונהדף בסכומו של דבר אל מעקה הבטיחות שם נבלם ללא יכולת לנוע. בשבריר שנייה זינק נהג הרכב ממושבו ופתח בריצת אמוק לעבר השדות ומאז נעלמו עקבותיו. הבוחן שגבה ממני עדות במשטרת חדרה לא הופתע במיוחד מהאירוע. הוא כבר רגיל לזה. מה נותר לעשות? הפיתרון המיידי הוא בידי מערכת המשפט. ענישה ללא פשרות, ללא נסיבות מקלות וללא קורטוב של הבנה ורחמים. מי שאין בליבו מעט חמלה לזולתו ואינו מסוגל לשאת באחריות למעשיו אינו ראוי לרחמים. גם לא לרחמי בית המשפט הישראלי הידוע בסלחנותו המופלגת וברמת ענישה מעוררת פלצות או גיחוך (תלוי באיזה צד אתה נמצא). ועוד מילה לסיכום באזני הברחנים: שימו לב, במרבית המקרים לא עוזרים כל הטריקים שלכם ואתם נתפסים ומובאים לדין. אז אם על אחרים אינכם מסוגלים לחשוב ולהזדהות תחשבו על עצמכם ועל ריח הליזול באבו כביר. גם בחשבון האנוכי והמבחיל שאתם יודעים לעשות תשקלו מה כדאי יותר, לעצור, לסייע - או לברוח ולהירקב תקופה משמעותית מאחורי הסורגים וגם לשלם פיצויים לקורבנות. חישבו מהכיס כי מהלב אינכם מסוגלים.