ש גם אירועי חדשות חשובים שאינם אירועי מדיה גדולים, אינם משנים את מציאות חייהם של האזרחים כולם ואינם גורמים לאנשים להפסיק הכל כדי לעכל מצב חדש, ובכל זאת יש בהם משהו שונה, המרגש את כולם וגורם להם לנקוט עמדות. גם אירועי מדיה מסוג ב' נוטה התקשורת להלביש במחלצות לשוניות של אירועי מדיה מסוג א', פשוט כדי להגביר את צריכת מוצריה. כך, למשל, כאשר הוגש כתב אישום נגד אריה דרעי תיארה כותרת הידיעה הראשית בעיתון גדול את המעטפה החומה שהביא נהגו של היועץ המשפטי לממשלה לשר המשפטים, כאילו הכילה את העותק המקורי של המגנה כרטה או של חוקת ארה"ב, ובכך הפכה גם היא, המעטפה, לחפץ עטור הילה.
גם מעצרו של דודו טופז היה אירוע דומה וטופל באורח דומה, בסגנון של "מלך הרייטינג יושב בצינוק עם עכברושים". זה היה צפוי. אך לאחר התאבדותו של טופז אירע דבר בלתי רגיל: זרימה אדירה, חופשית ולא מבוקרת של תשפוכת קלישאות צבועות בעוצמה שנשמעה כאן רק לעיתים רחוקות. דבר זה קרה בשל שילוב של שני גורמים: הביקוש העצום של הציבור לשמוע עוד ועוד על מותו של טופז מצד אחד, והטינה כלפיו מצד המימסד התקשורתי מצד שני.
ברדיו - המקור שממנו נודע לרוב האנשים אותו בוקר על ההתאבדות, זה קרה באופן טבעי. הטלוויזיה הפכה את עצמה לרדיו מצולם, ובמִשדרי הבוקר שלה עברה לרצף של סיכום קצר של הידיעה החדשותית-שני מרואיינים-סיכום קצר-שני מרואיינים (שרובם סיפרו על עצמם יותר מאשר על טופז) וחוזר חלילה. אתרי האינטרנט פתחו את עצמם לרווחה: פרסמו דברי שיטנה של כמה עיתונאים ובמקביל נתנו ביטוי לגלי טוקבקיסטים, שרובם ככולם התאבלו ואפילו כתבו פואמות ושירי אבל מחורזים.
הקלישאה הנפוצה ביותר בשעותיו הראשונות ביום חמישי הייתה "כרוניקה של מוות ידוע מראש". זו הייתה אמירה צבועה, משום שכמעט כולם צפו דווקא משהו אחר: עוד ניסיונות התאבדות כושלים ותיאטרליים שנועדו לעורר אהדה ורחמים, משפט פלילי רווי דמעות ורחמים עצמיים, ותקופת מאסר ושיקום. העיתונאים כבר בנו בראשם את הכתבות העתידיות, המתארות את הופעותיו של האסיר המפורסם מנחה מסיבות של סוהרים, את פעילות החסד שלו כלובש מדי אסיר, את הראיונות, את האוטוביוגרפיה ולבסוף – השחרור והופעתו המחודשת בציבור כמין אורי זוהר שני, מעין קוהלת שאיבד את חרמנותו, אשר מניד בראשו ואומר לצעירים הפוחזים היושבים סביבו: "אל תעשו כמוני. אני, הגבר שידע תלאות, הייתי שם, התגלגלתי בכל ביבי החטא והטומאה (וכאן מבליע הזקן חיוך מסותר של הנאה ממזרית), עברתי זיכוך כואב, והיום אני יודע מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם".
הקלישאה הנפוצה בסוף השבוע ובתחילת השבוע שאחריו הייתה "נפילתו ומותו של המלך". כפי שתואר בשעתו דרעי כמין רישלייה ישראלי, מוח-על המדבר בחופשיות עם רבין ואף אומר לו מה לעשות ופתאום מוצא עצמו אוכל מצלחת פח אחת עם פושעים קטנים, כך תואר טופז כמי שנושם "אוויר פסגות" – אחד הכותבים אף דיבר על "אוויר הפסגות של האולימפוס" – ופתאום מושלך אל תהום אפילה. המדופלמים יותר מבין הפרשנים לענייני התאבדות מצאו לנכון לנפנף לנגד אוזנינו את "השכלתם הקלאסית" הפרובינציאלית ולדבר במונחים של טרגדיה יוונית. שופט לשעבר שנחשב פעם עילוי פתח את מאמרו במילים "אומרים שהאלים היווניים היו מוציאים את האדם מדעתו לפני שנטלו ממנו את נשמתו".
ואילו פרופסורית מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה התפייטה לה: "כמו אדיפוס וקריאון אלפי שנים לפניו, דמותו הטראגית של דודו טופז סיפקה לצופה מחזה על-פי כללי הפואטיקה של אריסטו... מימזיס הפוך, חיים ומוות המחקים את הספרות ומתנהלים כמעט במדויק בהתאם למתווה הפואטי של טרגדיה יוונית... הקתרזיס הוא הזיכוך... מתוך הבור העמוק שחצב דודו טופז במו ידיו הגיע הבדרן לשעבר אל פסגת היכולת לרגש... את מעמדו כגיבור טראגי וכיצרן קתארזיס כבש דודו טופז באמצעות מותו", ועוד כהנה וכהנה עד לעייפה. איני מקנא בתלמידיה של האשה הזאת, היושבים מולה בחדר ההרצאות ורושמים אוטומטית במחברת את שרשרת הקלישאות האינסופית שהיא פולטת, בעוד מחשבתם נודדת אל הדברים שיעשו אחרי השיעור-עינוי הזה.
אם כבר נגזר על העולם העתיק להשתרבב אל מותו של טופז, היה נכון יותר להיזכר בטריבון העם ולא ב"פואטיקה" של אריסטו. טריבון העם היה נציגו של העם הפשוט בהיררכיה של הרפובליקה הרומית וככזה זכה לחסינות ציבורית ולחופש ביטוי. היו טריבונים שהיו נאמנים מדי לתפקידם, ולכן היו לצנינים בעיני האליטה וקיפחו את חייהם. בישראל תפס העם הפשוט את דודו טופז כמייצג אותו. טופז היה בנה של פליטת שואה, ובשעתו כתב אביו לאפיפיור פיוס ה- XIIמכתב נוגע ללב, בתחינה שיעזור לו למצוא את אשתו, אימו של טופז, באירופה ההרוסה. דודו טופז לא ליקק דבש בילדותו. את אביו איבד בגיל צעיר יחסית. את כספו ואת מעמדו כחופשי ממוסכמות עשה בעבודה קשה של אדם בודד, באופן המזכיר דווקא שורה משיר של מתי כספי: "איך זה שכוכב אחד מעז". ההמון הרגיש שטופז אוהב אותו ומראה לו מעל הבימה תמונת מראה, ולכן סלח לו במהירות כל דבר, גם את נאום הצ'חצ'חים.
המימיקה וההנגנה של "ורק משה הזמין אורנג'דה. מה יש לך מהאורנג'דה משה?" (כתב מנחם זילברמן) ייזכרו בישראל עוד זמן רב.
עם זאת, טופז גם לא היה צ'חצ'ח. הוא לא השתייך לשום מעמד, חוג או קליקה. התאים לו המשפט שאמר עו"ד וינרוט על עצמו: "אפילו לאלה שלא משתייכים לשום קבוצה אני לא משתייך".
בנוסף לכך היה טופז אוהד פומבי של צה"ל, של הדגל ושל המנורה, ובקיצור – פטריוט, לא עלינו ולא במחוזותינו. אין תימה שהתקשורתנים הבכירים, הממוסדים והמחוברים בו-בזמן לשולחנם ולישבנם של אנשי ההון-שלטון הפוסט-ציונים, רצו בחורבנו.
כשהיה חי וחופשי פחדו ממנו, קינאו בו, במיוחד בהצלחתו עם נשים, ואיחלו לו בסתר רק רע. כשמת התנפלו עליו כנחיל של קרציות שמנות וארסיות, כאילו כל מה שיש להם נגדו הוא העבירות הפליליות החמורות של הזמן האחרון ולא השנאה והקנאה רבות השנים.
ביום חמישי בבוקר, בישיבת המערכת של כלי תקשורת אנין במיוחד, דיבר מישהו על "השרץ הזה" והביע, לא לפרסום בשמו, שמחה על מותו. כמוהו לא חסרו גם בכלי תקשורת אחרים. רק שני שונאים אמיצים של טופז כתבו באינטרנט ביושר את דעתם שטוב כי התאבד, ואחד מהם הסתייג לאחר מכן מדברי עצמו. לקקן ערבים מסור מינה את עצמו למבקר הלוויות וכתב: "זה היה אירוע מטריד מאוד...המלך מת, אבל זו הייתה רחוקה מלהיות הלוויה מלכותית.
זו הייתה הלוויה וולגרית ופופוליסטית...'דודו איפה אתה' זעקה מעריצה לעבר עגל הזהב שגופתו הייתה מוטלת על האלונקה בזמן שכולם נדחקו לראות מקרוב". אפילו ברגע זה כאב לשונאי העם הפשוט, שאנשים רוצים לראות את דודו טופז ומפנים עורף להם ולתורות הפוסט שלהם. אבל זה עבר. ביום ראשון כבר נדחק "מותו של מלך הרייטינג" לעמודים הפנימיים ובהמשך השבוע נזכר בעיקר בקשר לנאשמים האחרים בפרשת הפגיעות הגופניות. האייטם נגמר.