האחד בספטמבר יהיה תמיד תאריך היסטורי. אצל רבים הוא נקשר לסוף החופשה ותחילת שנת הלימודים. לאחרים הוא יום קשה. יום פלישת גרמניה הנאצית לפולין, מה שסימל את תחילת מלחמת העולם השנייה. השנה זה יוצא תאריך עגול, בדיוק 70 שנה.
"בורחים!" בבוקר ה-1.9.1939 בדיוק לפני 70 שנה הייתה אמי כבת 4. היא לא הלכה לגן באותו יום. בבוקר השכם העיר סבי פבל-אברהם ז"ל בבהילות את כל בני המשפחה בעיירה הפולנית בה התגוררו, עיירה שרבים מתושביה היו יהודים בשם שֶדְלץ (שֶדֶלְצֶה). למשמע החדשות על פלישת הגרמנים לפולין לא חשב סבי פעמיים. הוא היה חייט פשוט, כל רכושו הפרטי הסתכם בעיקר במספרי חייטים ענקיים וכמה גלילי בד. כל השאר היה בבעלות הממשלה הקומוניסטית. אבל היו לו כנראה חושים טובים לחיים, חוץ מזה לא היה לו הרבה מה להפסיד. הוא מיד נתן הוראה, בורחים! מה? מי? למה? לא מתווכחים. אב המשפחה נותן הוראה לברוח, אז בורחים.
אמי בת ארבע, שני אחיה עוד יותר קטנים, אח רביעי ייוולד רק מאוחר יותר כשיהיו כבר פליטים מזי רעב. הם חצו את נהר הבוג שהיה מרוחק כמה קילומטרים מהעיירה שלהם וברחו לסיביר הרוסית לשש שנים קשות ביותר אבל מהם יצאו לפחות חיים.
"נחמו נחמו עמי" 13,000 יהודים תושבי שדלץ, שחשבו כנראה שלהם אין סיבה לברוח, נשארו. סברו לתומם שבהם איש לא ייגע לרעה. הם שילמו על כך בחייהם. נרצחו מבלי שמקום קבורתם ידוע. אגב, אחת מהנרצחים הייתה צעירה תושבת שדלץ בשם ציפורה קפלן, שמה הוזכר רק לפני כשבועיים שוב בנסיבות טרגיות. היא הייתה כלתו הצעירה של צבר בשם יצחק נחמו שהתאהב בה ונישא לה, ואולם לא הספיק לקחתה עימו לארץ. לימים הוא התחתן בשנית ולבתו הבכורה קרא גם ציפורה על שם אשתו הראשונה שנרצחה בידי הנאצים. לפני כשבועיים באמצע חודש אוגוסט רווי האלימות בארץ נרצחה ציפורה נחמו בירושלים על-ידי הדייר ששכר את דירתה בירושלים. רצח אותה ללא כל סיבה.
"אורח נטה ללון" בבוקר הראשון לספטמבר 1939, לפני 70 שנה בדיוק, בזמן שאמי המבוהלת אוחזת בידה את יד אמה גיטל ז"ל וביד השנייה בובת בד שלקחה איתה ברגע האחרון, אבי ז"ל החל כאן בארץ את לימודיו בכיתה ג' באיזה חדר די מעופש בשכונת בית ישראל בירושלים. עמודו הראשון של עיתון הארץ דיווח באותו בוקר בידיעה הראשית על הפלישה הגרמנית לפולין.
ידיעה קטנה צדדית באותו עמוד ראשון בהארץ דיווחה על ספר חדש שרואה אור בישראל באותו בוקר אחד בספטמבר 39' מאת הסופר ש"י עגנון. ניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים. "אורח נטה ללון" שמו. היה זה לא הרבה זמן אחרי שעגנון סיים בבהילות את כתיבתו של "סיפור פשוט" על-מנת להתרכז בספר החשוב הזה "אורח נטה ללון". הוא כתב אותו בביתו בתלפיות, בעמידה. עמד וכתב 16-10 שעות ביממה. הכתיבה האקסטטית ביותר שהוא הכיר. הוא היה עומד על בקבוקים כדי להבטיח שתהיה זרימת דם ברגליו. ארך לו כשנה וחצי לכתוב אותו מאמצע 38' כאמור עד אחד בספטמבר 39'. לא היו אז בלוגים ולא אינטרנט אבל עגנון פרסם רבים מפרקי הספר בהמשכים בעיתון הארץ עד שראה אור כאמור בבוקר האחד בספטמבר 39'.
הספר מספר על העיר שבוש, המסמלת את בוצ'אצ' עיר הולדתו של עגנון, הנחרבת לחלוטין ולא נותר בה אבן על אבן. גרשום שלום אמר לימים על הספר: "עגנון ראה את ההרס. ראה את החורבן של היהדות בגליציה עוד לפני שהיא נחרבה". רומן של תודעה, מסע בתוך הנפש שלו בו הוא נפרד ממזרח אירופה. על הרומן הזה אגב, בעיקר, אם לא אך ורק בגללו, קיבל בדצמבר 66' את פרס נובל לספרות.
היעגון עוד אחד כעגנון? שבעים שנה עברו. 2009-1939 האחד בספטמבר. אמי, שתהיה בריאה, כבר מתקרבת לשנתה ה-74. כבר שכחה כנראה את הדרמטיות שהתרחשה ביום הזה. היא עדיין נהנית לחזור מדי פעם לעיירת הולדתה בפולין כתיירת ישראלית ולנסות להיזכר בערגה במה שיש להיזכר. בית עגנון, שבו כתב ש"י את "אורח נטה ללון", נפתח לא מזמן לקהל הרחב בשכונת תלפיות בירושלים.
וביום הזה, 1.9.2009, שני שרים לשעבר בממשלת ישראל יהיו אורחים נוטים ללון לשנים לא מעטות בבית הסוהר על מעשי שחיתות חמורים. ביום זה גם נפתח משפטו של נשיא המדינה שלנו לשעבר בגין חשד למעשי אונס נוראים. תמול-שלשום הוגש גם כתב אישום חמור נגד ראש הממשלה הקודם. ספרים חדשים עדיין יוצאים חדשות לבקרים במדינתנו. אחד כמו עגנון, שכבר הלך לעולמו לפני 39 שנה, כנראה עדיין לא קם. האם יקום לנו עוד סופר שיכול אולי בכתיבתו לשמש גם כנביא זעם ולהזהיר אותנו מחורבן הולך ומתקרב אבל הפעם בגלל התפרקות חברתית, אלימות קשה, שחיתות שלטונית רבה, כפי שעגנון ניסה להזהיר אולי באורח נטה ללון?
