בד בבד עם האזעקה שמענו רעש עמום וכבד כפי שמתואר רעש אדמה. האוויר נקרע ועופות השמים נסו לכל עבר. לרגע אחד נקטע הרעש ואז שמענו אותם, את מטוסי ה"שטוקה", בצלילתם, כמו זמזום של יתוש שיורד עליך. קול מעורר חלחלה שיורד לקרביים ועולה לאש ומוציא אותך משווי משקל. ואני שנאתי יתושים באופן כרוני וחולני.
להק שלם ירד על זדונסקה וולה (עירי) בזמזום מבעית שהשתתק לרגע כדי שתשמע טוב יותר את השריקה ובעקבותיה את הבום. כל הבית רעד מן ההדף ואף קירות המקלט זזו. פצצה ליד תחנת הדלק, עוד פצצה ליד המסעדה של הדוד נוסבאום, ועוד אחת ליד החנות של קוכנסקי. בין הרעשה אחת לשנייה נשמעו זעקות שבר למעלה של עוברים ושבים ברחוב שלא הספיקו להיכנס למקלט, וצעקות של אנשי המשמר האזרחי "להשתטח, להשתטח, למקלט, למקלט". אנחנו היינו במקלט ואני דווקא רציתי לצאת ולראות.
מלמעלה זמזמו המטוסים, בשוליה רעשה הארץ מהפצצות ובתוך המרתף חשו היהודים התרוממות נפש. ימי משיח ממשמשים ובאים. אכן מלחמת גוג ומגוג החלה. היהודים מאמינים, כידוע, שלפני ביאת המשיח והגאולה יעבור עם ישראל תקופות קשות. והנה הנה הם כאן. ההפצצות הן מבוא חורפי לגאולת האביב. רוב הפצצות נפלו בכיכר ממש ליד ביתנו.
בהתייעצות בין ראשי המשפחה הוחלט שבמקלט אין תשובה למה שעתיד להתרחש, ובכל מקרה יש לנוע מזרחה, בכוון לודז', או הלאה מזה לוורשה הבירה. סבא חשש שאם הגרמנים יגיעו, הקרבנות הראשונים יהיו היהודים ובראש וראשונה ההנהגה שלהם (סבי היה ראש הקהילה). נראה שרבים היו שותפים לדעתו של סבא מפני שתוך שבעה ימים התרוקנה העירה מרוב יהודיה. רוב יהודי העיר, כעשרת אלפים במספר, נטלו מעט מטלטלים ויצאו לדרך.
בצאתנו מן המקלט עם מעט הכבודה בידינו ועלינו, עוד הספקנו לראות עיי הריסות, צוותי הצלה נוברים בערימות, חוטי חשמל וטלפון קרועים, פגר של סוס. בראש השיירה הלכה אמי, מוקפת בשלושת בניה בגילאים 8-11, נושאי תרמילים כבדים, ואחריהם צועדים סבא וסבתא (אבי היה במקרה אצל הוריו בעיירה סמוכה). אם לסבתא היו תחלואים סמויים, הרי סבא בן 64 סבל משבר קשה ונאלץ לחגור חגורה מיוחדת שהכבידה עליו בצעדה הארוכה.
הדרכים היו פקוקות, פליטים נמלטים ואנשי צבא נסוגים באי סדר. אנדרלמוסיה כזאת עיני טרם ראו. היה בלבול מוחלט שעה שהיו יחידות שעדיין נעו מערבה לחזית, או למה שהייתה החזית. לעומתן היו יחידות אחרות, קבוצות או חיילים בודדים שחזרו מזרחה, בנסיגה מן החזית או אל החזית הסופית - וורשה.
מה שהיה עד לפני שעות מספר קהילה מיושבת ומסודרת, הפך כהרף עין ערב רב של בני אדם בדרכם אל המזרח הפרוע. כל אחד לנפשו, שומר מיטלטליו, מביט בחשדנות בשכנים לצעדה שמא אלה יגזלו ממנו את נתיב המילוט או ישתלטו על איזה מקור מזון או מים, כמו עדרים מחפשים מקור מים באזור צחיח. הנוודים נדחקו מן הכביש על-ידי כרכרות, עגלות או פלטפורמות ארוכות רתומות לסוסים או על-ידי משאיות גוררי תותחים, אופניים, עגלות ילדים, עגלות משא, ריקשות רתומות לבני אדם.
זקנים מעדו, תינוקות צרחו, נשים התיישבו בשולי הדרך וחלצו שד כדי להניק. בן לילה חזרה התרבות לימי בראשית.
