מה לא השתנה בשבעים השנים האחרונות, למן היום בו הציתו הגרמנים את מלחמת העולם השנייה ועד ליום הזה? הילדים למדו אז כתיבה תמה. היום יש להם מקלדת. לאנשים היה כתב יד. היום יש להם דנ"א. קרדיולוגים לא ידעו מהו ניתוח מעקפים, גיניקולוגים מהי הפריה חוץ-גופית, רופאי שיניים מהי השתלה ואף לא אדם אחד בעולם כולו לא היה לו מושג מה זה אם.אר.אי, או סי.טי, או דופלר, או אולטרה סאונד. היום אי-אפשר להעלות על הדעת שזה לא היה כאן עוד מימי נח.
אנציקלופדיות נכתבו אז במשך שנים ארוכות על-ידי מומחים שהתחילו לכתוב ערך בצעירותם וסיימו אותו בזקנתם. היום פרצה הויקיפדיה בסופת דעת שהעיפה את המומחים לכל הרוחות ויש במחשב אחד מה שכל ספריות העולם הגדול אינן מכילות יחדיו בקילומטרים הארוכים של ארונות ומדפי הספרים העתיקים והחדשים. אין צורך להזכיר מהו שדה תעופה היום ומה היה לפני שבעים שנה. מה היו אז המרחק והזמן ומה הם היום, לא מה בין ירח שאוהבים מתפייטים לאורו הכסוף, לבין ירח עליו מהדסים אסטרונאוטים שעלו ונחתו עליו. הרשימה ארוכה. כמעט אינסופית. אפשר למנות ולמנות עוד ועוד, החל בטלפונים ניידים, ובפלזמות, ובלוויינם באוויר ובמכוניות היברידיות על הארץ, בטלסקופים המרחפים בחלל ומודדים במיליוני שנות אור את המרחקים בין הגלקסיות ובננוטכנולוגיה הבוחנת את המרחק בין מולקולה למולקולה בסרגל דמיוני המסומן בקווים המרוחקים אלה מאלה באלפית של מיליונית המטר.
הכל השתנה. שום דבר איננו מה שהיה. לא אסיה ולא אירופה, לא אפריקה ולא אמריקה, לא אוסטרליה ולא הצפון ולא הדרום. לא הירושימה ולא בריסל, לא ברלין ולא דורבן ולא ירושלים. הכל נע על מסלול דוהר של קידמה, והשינוי, בין מצליפים בו להאיצו בין מושכים במתג שבפיו לרסנו, שועט ואין עוצר.
האנושות מקיאה את ההיסטוריה אבל שבעים שנה אחר אותו ספטמבר דומה כי דבר אחד לא השתנה - האדם. הקידמה לא לקחה אותו למקום ממנו אי-אפשר לצאת למלחמות מטורפות עוד. היא לא דיכאה בו את הקנאות העיוורת, את המשטמה הנוקמת, את ההזיה שאין בין העולם הזה לבין העולם הבא אלא מכונית ממולכדת או חגורת נפץ או מטוס שנכנס לגורד שחקים וקובר בהריסותיו את האמונה התמימה כי גם כשיש רציחות בעולם הן מחסלות רק את מי שהתכוונו לו אישית. עיתונים מלאים מלחמה, חזיתות, בריתות הגנה, תקריבי נופלים, צילומי לוויות עטורות דגלים, תצלומי צבאות במדי סחבות ובגדודי ילדים שרוביהם גדולים מהם. כנסיות של אמונה בשנאה עורכות מיסות מאיימות בבירות נאורות של עולם וזורות משטמה בשם אחווה מדוקלמת, זייפנית.
מדינות רעבות ללחם ותאבות אורניום מועשר עורכות ניסויי טילים המשייטים למרחקים בהם אין אומה בעולם היכולה להיות בטוחה כי אינה מטרה. האיידס והקדחת והשחפת והמלריה אוכלות חלכאים מושכחים בכל פה, ואין בספרי התקציבים עבי הכרס של מדינות מתחמשות בלי הרף סעיף שיצא להדביר אותן. מה יש בו באדם העושה אותו לסרבן הגדול ביותר שביקום ללימוד מן הניסיון? איך הוא חוזר ככלב על קיאו כלשון משלי על חמדת החרב ועל יצר הדם, ואפילו כל ספרי המוסר והפילוסופיה וההיסטוריה שהוא כותב מאז ספטמבר 1939 פתוחים לפניו יומם ולילה - הוא קורא בהם כקורא באיגרת כתובה בשפה שאין לה משמע.
אז אני מפחד. אני מפחד שאם זה כך משלושים ותשע עד הנה, וזה היה כך מימי חיצי הצור וקרדומות האבן עד לפנצרים של ה'בליץ קריג', אזי אנחנו אולי עדיין אנשי המערות הפרה-היסטוריות שם הטביעו את צלמנו בדמותנו וכל הקידמה כולה איננה גואלת אותנו מעצמנו. אני מפחד. מצעד הזיכרון עושה כותרות בעולם ומידות גדושות של רצון טוב לכאורה להכיר בחלוקה זהירה באשמה ובאחריות אינה יכולה להשכיח את העובדה כי על תורני דגלי מלחמות התמול קשורים כבר דגלי מלחמות המחר.
מה נאמר לילדים שבאו ביום האחד בספטמבר הזה לראשונה לבית הספר ומצאו שכתוב בו על הלוחות "שלום כיתה אלף". מה נאמר להם. רק אחת: לימדו היטב קרוא בעבור המשפט הזה האחד המקבל את פניכם בכבוד גדול. הוא האלף והוא התו של כל מה שצריך ללמוד. בלעדיו כל מה שבתווך, בין משפט צנוע זה שהוא האלף והוא התו תו, העברית והחשבון, האנגלית והמדע, הפרוזה והשירה, ההגות והיצירה - הוא כתורה שניתנה לעולם שאינו כדאי. אולי ישמעו. אולי ילמדו. אולי יש סיכוי.
