עצבים מטורפים על צו מילואים למשך חודש באוגוסט-ספטמבר, הולידו את פורום "נשות המילואים". קבוצה גדולה של נשים וגברים, שהתאגדו לצורך הכרה חוקית וממסדית בסטטוס "אשת חייל המילואים". מסתבר שהצורך קיים וההענות מרובה, עכשיו נראה אם יש מי שמוכן גם להתייחס לכך.
כן, ידוע לנו שיש נושאים הרבה יותר בוערים על סדר היום (בכל זאת, דנינו היה אמור לעלות לגמר...), וכן, נושא המילואים כל-כך שחוק (שישרתו ויסתמו כבר), וכן, כדי להזיז משהו במדינה הזו, צריך כוח וקשרים (לוביסטים, לוביסטים...), או עקשנות של טיפשים.
אך, כשלוקחים לנו את הבעלים, לשבועות הארוכים ביותר בשנה... אנו אלו שעוברות את הקרב האמיתי. מי שלא יודעת מה זה לתמרן בין משרה מלאה, ילדים בחופש, בעל במילואים, ובנוסף התקיימות של כל חוקי המרפי הקיימים. לא יודעת התמודדות של אישה ישראלית מהי.
יומיים לאחר שבעלי יצא במילואים, בני פתח את הראש כשניסה לבדוק האם יוכל לקפוץ מנדנדה מתנדנדת ולנחות על רגליו (ובכן, התשובה היא לא), בעודי עוצרת את ההתעלפות האוחזת בגופי שאני בוהה בתדהמה במשהו לבן שמבצבץ מתחת לחתך העמוק ונראה לי באופן חשוד מדי כגולגולת, אני מבינה שאין דבר נכון יותר מחלוקת התפקידים בינינו. אני אחראית על מה שנכנס לגופם של ילדינו, הוא אחראי על מה שיוצא.
כשבוע וחצי לאחר יציאתו, כשמצבורי האוכל העצומים, החלו מידלדלים, והיה גבול לכמה קורנפלקס אפשר עוד לאכול, (אגב, כמה מותר לשתות חלב לאחר התאריך שלו?), החלטתי להתגבר על חששותיי וללכת לסופר עם שלושת ילדי הקטנטנים. מבטים רבים נשלחו אליי, של חמלה, כעס, ותמיהה. מי זו האישה המשוגעת הזו, ולמה היא באה דווקא לפה. תינוקי האהוב סירב בתוקף לשבת בתא המיועד לו, ונתלה על זרועותיי בבכי סרבני, בעודי דוחפת עגלת סופר עמוסה בין שורות צרות ואנשים כעוסים. ייתכן וזאת בשל שני ילדיי האחרים, שהחליטו שאין מקום טוב מזה למשחק תופסת, שהיה נעצר בפתאומיות כאשר עינם חושקת בממתק זה או אחר, ואז אותו מרדף פיזי מתחלף במרדף פסיכולוגי, עלי. הפסדתי.
נותר לי רק להודות לטיפת המודעות העצמית שנשארה בי, אשר מנעה ממני לצרוח לעבר המבטים הביקורתיים, "בעלי במילואים, מה התירוץ שלכם?".
לאחר שעברנו לבסוף את ימי החופש הארוכים, בעזרת גמ"ח של שמירה על הילדים, על-ידי משפחה דואגת. הגענו סוף-סוף ליום הלימודים הראשון. יכולות התימרון בין המקומות הרבים מדי שהייתי צריכה להיות בהם בו זמנית, היו מדהימות. שבסופן הייתי כה גאה בעצמי שהייתי מסוגלת לשמוע את האמירה: "אבל אנחנו רוצים את אבא", מבלי להתעצבן/לבכות.
וכמובן, איך אפשר בלי איזה יצור מכרסם מהיר רגליים וארוך זנב שהחליט להופיע לילה אחד, ולמתוח עוד קצת את העצבים המרוטים ממילא. (מה שהכניס למוחי רעיון פרנואידי לחלוטין, אולי ידו הרחוקה של בעלי בדבר, על-מנת שאדע להעריך את נוכחותו...).
וכשסוף המילואים, כמעט נראה באופק, אני מתוודעת לתובנה שעלתה בי במהלך השבועות האחרונים, והיא - שאם יש חודש שארוך יותר לאישה מהחודש התשיעי להיריון, הוא חודש מילואים של בעלה.
אני יודעת, יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים, יש אסונות, מחלות, ומלחמות שנמשכות יותר מאשר חודש, ואני יודעת שאני חוטאת בחוסר פרופורציה ובאי הכרת הטוב. אבל, בסופו של יום, כשאני קמה בפעם הרביעית לילדה בוכה שרוצה את אבא, אני מנחמת את עצמי, שגם לי מותר לפעמים לאבד פרופורציות. החודש הזה, הפרופורציות שלי במילואים.
