נתניהו גם הוא בוודאי מבין זאת. אלא ש... לביבי אין קלפי מיקוח. נוכח סחיטה פוליטית בעניין חיוני כמו אירן, הוא רק יכול לסגת סנטימטר אחר סנטימטר, בתקווה להגיע לעמדת הגנה טובה יותר. ללא אמצעי מינוף, נאלץ נתניהו לוותר על הטענה לבעלות יהודית על יהודה ושומרון, בתקווה להשיג אחיזה איתנה בירושלים הבלתי מחולקת.
קרולין גליק צודקת באומרה על עמדת ישראל במשא-ומתן, כי "המשחק מוטה נגדנו".
אלא שכאן, באמריקה, אנו יכולים להפעיל את הנשק הפוליטי האולטימטיבי – הבוחר האמריקני – כדי לשים בידיו של ביבי קלפים אחדים. אפשר להשתמש במִספרים שבסקרים הנזכרים, המשקפים תמיכה אמריקנית ושכל ישר של האזרח הפשוט, כמסד לבניית מערכה ציבורית, שמטרתה לשבור את החיבור שבין פתרון שתי המדינות ובין סיוע אמריקני בנושא האירני. אנו יכולים להזכיר לבוחרים האמריקנים מדוע, כשהעולם אינו עוצר בעד התגרענותה של אירן, נאלצת ישראל להחליט החלטה קשה של תקיפה צבאית כאמצעי של הגנה עצמית.
באמצעות הבוחר האמריקני, אנו יכולים לשלוח מסר לנשיא אובמה, שתקיפה צבאית ישראלית מוצלחת היא אינטרס לאומי חיוני של ארה"ב. אל תשלול מישראל, כחלק מיוזמותיך הדיפלומטיות במזרח התיכון, את הסיוע שהיא זקוקה לו. אם הדברים יגיעו לכדי תקיפה צבאית – עזור לישראל להצליח. העולם, וארה"ב, רק יצאו נשכרים מכך.
בלי מערכה ציבורית מתואמת באמריקה, שתכריח את הנשיא אובמה לשלם מחיר פוליטי על מדיניות הלינקג' שלו, מערכה שתכאיב לממשלו, יש חשש רציני, כי ישראל תאבד את יהודה ושומרון, ואולי גם את ירושלים המאוחדת.
ולסיום, עוד ציטוט מקרולין גליק: "כפי שקרה לעתים קרובות מדי בהיסטוריה שלנו, ישראל ניצבת היום לבדה מול אויביה. ייתכן שננצח, וייתכן שננוצח. הברירה בידינו".