אולם, כאשר בודקים את המסרים ואת המעשים הקשורים במפלגת בל"ד, נראה שכל אחד מהם אולי אינו מהווה עבירה על החוק, אך הצטברותם מותירה את הרושם שזהו גוף בעייתי מאוד מבחינת ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל – גוף ההולך בעקבות תנועת אל-ארד (הארץ)
שנפסלה מהתמודדות בבחירות בשנת 1965.
מטרתה המוצהרת של מפלגת בל"ד היא ביטול האופי היהודי-ציוני של המדינה והפיכתה למדינת כל אזרחיה. בל"ד קוראת לנסיגת ישראל מכל השטחים, כולל מירושלים, להקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים – כשלב ביניים לקראת הקמת מדינה ערבית אחת גדולה ממרוקו במערב עד עירק במזרח – ולמימוש זכות השיבה של פליטי 1948 לתוך תחומי מדינת ישראל ואזרוחם בה כפתרון לבעיית הפליטים. כמו-כן היא פועלת לשמירת הייחוד הלאומי, התרבותי והאתני של המיעוט הערבי בישראל, תומכת בביטול ההכרה הממלכתית במוסדותיה הציוניים של מדינת ישראל ודורשת הכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי. המפלגה גם שואפת להפרדת הדת מהמדינה, כחלק מן המסר שלה בדבר עם פלשתיני מאוחד, שאינו נחלק לעדות דתיות.
המסר העולה מן המסמכים שמפרסמת המפלגה ברבים הוא, שמדינת ישראל הציונית אינה מדינה לגיטימית, שהיהודים אינם עם אלא הם עדות לאומיות שונות, ושעל כן אינם זכאים למדינה; ואילו הערבים בישראל הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני, אך חשוב יותר – מהאומה הערבית הגדולה, והם בעליה החוקיים של הארץ. על-פי מסמכים אלה, כל חוקי הכנסת המפלים לרעה את הפלשתינים אזרחי המדינה, ובראשם חוק השבות, חוק נכסי נפקדים וחוק מִנהל מקרקעי ישראל – אינם חוקיים ועליהם להתבטל, ואילו המוסדות הלאומיים היהודיים – דוגמת הסוכנות, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל – הם ארגונים בינלאומיים קולוניאליסטיים, שנועדו לכבוש את ארץ הערבים ולהביא להגירת עדות יהודיות אליה, לאחר שיצרו יש מאין תודעה "לאומית" מזויפת, יהודית-ישראלית.
מי שפיתח את האידיאולוגיה הזו היה חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, שהדגיש בכל דבריו ומעשיו את המרכיב הלאומי הערבי, עד כדי כך שבאחד הראיונות הוא אמר במפורש: "אין עם פלשתיני, שכן הגדרה זו נועדה לפורר את האומה הערבית הגדולה לרסיסי עמים: פלשתיני, ירדני, סורי וכו'. יש רק אומה ערבית אחת". משמעותם של דברים אלה היא, כי שייכותם ונאמנותם הלאומית של הערבים אזרחי ישראל נתונה לאומה הערבית, ולכן ערבי המזדהה עם ישראל ועם יעדיה היהודים-ציונים - בוגד בעמו. אולי העובדה כי עזמי בשארה הוא נוצרי תרמה לכך שמפלגת בל"ד מדגישה את המרכיב הלאומי ומצניעה את המרכיב הדתי, ולשיטתה, אין כל הבדל בין מוסלמי, נוצרי ודרוזי – כולם ערבים.
לכן קוראת מפלגה זו לדרוזים שלא להתגייס לצה"ל, בהיותם ערבים השייכים לאומה הערבית, ושלא לתקוע על-ידי הגיוס לצה"ל סכין בגבה של האומה הערבית. כך, חבר הכנסת הדרוזי מטעם בל"ד – סעיד נפאע מהכפר בית-ג'אן – רושם "לזכותו" פעילות עניפה נגד המדינה, כולל פעילות נגד גיוס דרוזים לצה"ל. ב-1972 נגזרו עליו שלוש תקופות מאסר עקב סירובו להתגייס, ולאחר מכן הוא הקים את "ועדת היוזמה הדרוזית הערבית" – ארגון התומך בסרבני גיוס מקרב בני העדה הדרוזית. הוא גם הקים את תנועת "אל מערופין אל-אחראר" ("הדרוזים החופשיים") ואת תנועת "אל-ג'ד'ור" ("השורשים"), שמטרתה חיזוק השורשים התרבותיים הערביים בקרב הדרוזים. בדצמבר 2006 היה נפאע ממארגני כינוס שבו הוקמה "הוועדה הלאומית לסולידריות עם סוריה", ולקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוא הוצב במקום הרביעי ברשימת בל"ד. הוא החל לכהן כחבר כנסת באפריל 2007, עם התפטרותו של יו"ר המפלגה, עזמי בשארה, שנמלט מן הארץ עקב החשד שסייע לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. בספטמבר 2007 יצא נפאע לביקור בסוריה, בניגוד לחוק.
בל"ד נוטלת חלק פעיל בארגון "תהלוכת השיבה" מדי יום עצמאות, שבה צועדים המוני ערבים אזרחי ישראל בצעדה סמלית אל אחד הכפרים הערבים שהתקיימו בגליל עד 1948, כשהדגלים המונפים בה הם דגלי פלשתין. לפני כשנתיים לוותה התהלוכה באלימות כלפי נופשים יהודים שהיו בסביבתה.
מאליה עולה השאלה, איך מאפשר החוק הישראלי את קיומה של מפלגה כזו, ואיך פותחת מדינת ישראל את שערי בית הנבחרים שלה לרווחה בפני מפלגה, שתכליתה המוצהרת היא ביטול הכנסת ואופיה של המדינה. ואכן, בשנת 1965, כאשר ניסתה תנועת האם האידיאולוגית של בל"ד, תנועת אל-ארד, לרוץ לכנסת, פסל אותה ראש ועדת הבחירות דאז, השופט העליון משה לנדוי, ובערעור שהגישה התנועה לבג"צ היא טענה כי אין בחוק כל איסור על הקמת מפלגה שמטרתה ביטול האופי היהודי-ציוני של המדינה, ושעל כן פסילת הרשימה דינה להתבטל. בג"צ קבע (פס"ד
ירדור) שלמרות שהפסילה לא הסתמכה על חוק, יש למדינה זכות טבעית להתגונן מפני הקמים עליה להרסה. בעקבות כך גם שונה חוק יסוד: הכנסת. אך כאשר ביקשה תנועת הבת, מפלגת בל"ד, להשתתף בבחירות של 1996 ונפסלה, הכשיר אותה בג"צ (של השופט אהרן ברק), בניגוד לפס"ד ירדור, בטענה המוזרה כי בהיותה קטנה, ממילא אין היא מהווה איום רציני על אופיה של המדינה, ולכן אין סיבה לשלול מחבריה את הזכות להתארגן ואת הזכות להיבחר (על-פי היגיון זה, גניבה קטנה מותרת).
העובדה שעזמי בשארה וחבריו לתנועה היו כבר אז, ובעיקר לקראת הבחירות האחרונות לכנסת, עבריינים מועדים, בעקבות (בין השאר) ביקורים חוזרים ונשנים בלבנון ובסוריה ועידוד פומבי לחיזבאללה להמשיך בטרור נגד ישראל, לא ערערה את התאוריה של בג"צ בן זמננו. גם לא העובדה שבשארה מפיץ זה שנים באמצעי התקשורת הערביים ובהופעותיו שנאה, איבה ובוז למדינת ישראל, גם בהיותו חבר כנסת.
חסינות זו של בשארה מחלחלת לתודעתם של יותר ויותר אזרחים ערבים בישראל, ובעיקר בני הדור הצעיר. בל"ד החלה את דרכה עם שני חברי כנסת, כיום יש לה שלושה כאלה וצופים לה גידול. היא המפלגה הערבית הראשונה שהציבה במקום ריאלי אשה – חנין זועבי, המכהנת כיום כחברת כנסת. בתו של חבר כנסת אחר מטעמה, ואצל טה, נעצרה לפני כמה שבועות כששבה מרמאללה, בחשד לפעילות נגד בטחון המדינה, ועכשיו, כאמור, בנו של עורך הדין של התנועה – ראוי סולטאני – מואשם בפעילות ריגול למען החיזבאללה שנועדה לחסל את הרמטכ"ל. כך כנראה מבינים מהרסינו ומחריבינו את פסקי הדין של אהרן ברק.
על הכנסת לקבוע עתה אפוא, אם יש אפשרות חוקית לחזור לפסיקת בג"צ משנת 1965, כדי לחסום את הפעולה נגד המדינה היהודית בחסות החסינות הפרלמנטרית, המלווה בפנסיה נדיבה ובהטבות נאות לכל החיים. הבעיה של כנסת ישראל היא שיש בקרבנו כמה בני ברית המכנים את עצמם משום מה בכינוי ההזוי "אליטות" ותומכים בבל"ד, בקיומה ובמטרותיה.