אסור לקרוא עיתונים.
סיפר
נחום ברנע, בידיעות אחרונות, על שיחה שלו עם וולרשטין, יושב-ראש מועצת יש"ע. בשנים קודמות הוא היה מהמנהיגים המעט יותר שפויים של המתנחלים - שעיניו לא יורקות ברקים כאשר הוא מדבר על ראשית צמיחת גאולתנו ועל זכותנו ועל עזות פניהם של אחרים לתבוע זכויות בארץ ההבטחה האלוהית. וצריך לעשות צדק עמו כי הוא מגנה את תעלולי הפוגרומיסטים (משום שהם מזיקים למפעל) הקרואים "נוער הגבעות", והוא אומר שיקבל את הכרעת הציבור אם יוכרע על פינוי.
אבל, העניין איננו בעיסוק בהנהגת "גוש אמונים" אלא בדברים שהוא סיפר על מנהיגי מפלגת העבודה בממשק שלהם עם המתנחלים. הקטע הזה מצביע על עומק הניוון של מפלגת העבודה.
פואד בן-אליעזר, ממנהיגי העבודה, שהיה יושב-הראש שלה, היה מתאם הפעולות בשטחים במערכת הביטחון. וסיפר וולרשטין כי ביום שהמחתרת של המתנחלים ביצעה את מעשי הטרור שלה, טרור שבין היתר פוצץ את ראש העיר שכם ונקטעו רגליו, הזעיק אותו פואד בן-אליעזר למשרדו ופתח בקבוק לתפארת המעשה, ועוד הוסיף: את זה שפוצץ את ראש העיר שכם צריך לתלות. למה? - כי הוא כרת את רגליו במקום את ראשו. וכעבור כמה שנים, ויצמן מביא את פואד למפלגת העבודה והנה הוא שמאל, סוציאל-דמוקרט, מוכן לשחרר את ברגותי. אבל, פואד הוא בורג קטן במפלגה הזאת. באתי לאלי מזרחי, גילה וולרשטין, שהיה מזכירו של ראש הממשלה רבין, לדבר בענייני המתנחלים. והוא אמר לי: תלכו לפרס. הוא הכתובת שלכם, אתם משלו. נכון,
שמעון פרס היה הראשון במנהיגי העבודה לפרוץ את הדרך למתנחלים. הוא שהכניס אותם בטריק מתחכם ל"מחנה העבודה" שהיה על הגבעה שהפכה לעפרה. המֶכה של החסודים, מגלגלי העיניים לשמים, הציונים האחרונים האמורים להציל את העם היהודי מחורבן הפשרה, משלום מזויף. והוא שאילץ את רבין להסכים להישארותם של המתנחלים בסבסטיה.
פרס הראשון, אבל, לא האחרון. כאשר וולרשטין הזכיר את רבין, עיניו אורו. אין כרבין שעשה למענם, גם בד-בבד עם תהליך אוסלו. והפלשתינים המנוולים רואים שמנהלים איתם מו"מ לשלום ובו בזמן חורצים את הגדה בכבישי היהודים, בהרחבה ובהגברה של מפעל ההתנחלויות, שלא באו אלא למנוע הסדר ובגלוי ובמוצהר. והכל במימון ממשלתי חוקי ולא חוקי, ישר ועקום וקרוץ עיניים. ובמקום לחתום על הסדרים ושלום - הם פותחים במרי. לו היה המצב הפוך, כל מתנחלי עפרה עד האחרון שבהם היו מתגייסים לארגונים הטרוריסטים. אין ולא היה ולא יהיה - נכבש שלא מורד. גם בלי התנחלויות איש לא יערוב לכך שהפלשתינים יסכימו לשלום. אבל לא צריך להיות אסטרטג או היסטוריון כדי להבין שעם התנחלויות אין מראש שום סיכוי להסדר או לשלום.
ואחרי רבין בא ברק, שהמלכנו אותו להציל את ישראל השפויה והוא גמל לנו בריסוק השמאל. כי אם אין עם מי לדבר, אין שמאל ואין מרכז-שמאל ויש רק לאומנות צרת-שכל שמוליכה לגרוע מכל: למדינה דו-לאומית עם רוב פלשתיני. צריך להיות לא סתם ימני אלא ימני אידיוט כדי לא להבין את הדבר. האינטרס האמיתי הפלשתיני הוא לא מדינה פלשתינית, אלא לתת לזמן ולישראל להמשיך במדיניות ובהתנחלות. העולם ראה מדינות אפרטהייד ויודע בסופו של תהליך מה לעשות עם כאלה.
איך קרה שמפלגת העבודה לאחר לוי אשכול הקפיאה את תפישת עולמה, וכל מעשיה היו עד היום ללכת דרומה ברכבת של הליכוד שנוסעת צפונה. פעם אחת בא המלך חוסיין לפגוש את שמעון פרס בלונדון והציע לו: רדו מן הרכבת ואני אחזור לגדה להבטיח ביטחון ואחר-כך שלום. ופרס כידוע התחייב בפניו שיפרק את הממשלה אם שמיר יסרב. נו... התחייב. הציוני האחרון יהיה אולי
ברק אובמה.
