הוויכוחים סביב מעשהו הפסול מעיקרו של מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, אינם נשכחים. ניב גורדון, שמאלן-קיצוני מהזן הפשיסטי, הזכור לשימצה כמגינו האנושי של "האיש עם השערות על הפנים" - יאסר ערפאת - במוקטאעה ברמאללה בזמן "מבצע חומת מגן", עשה זאת שוב ופרסם בעיתון רב תפוצה בלוס אנג'לס מאמר שיטנה הקורא לחרם רב-שכבתי נגד ישראל ועמה.
חשוב להדגיש: במידה שהמרצה שהפך עצמו לבלתי נכבד, היה נלחם על דעותיו במסגרת החופש הדמוקרטי והאקדמי במדינת ישראל הרי שלא היה כל פסול בהתנהלותו או בהבעת דעותיו. גם אם איננו מסכימים עימו, הרי שאנו מסכימים ללא עוררין על זכותו להביען.
אך לא כך הם פני הדברים. ניב גורדון בחר במסלול עוקף דמוקרטיה, הוא המסלול האנטי-'חופש אקדמי' ואנטי-'חופש הדיבור' הבא לסתום פיות במקום לפתוח דיון ציבורי לגיטימי. בכך שפונה הוא לפריצי העולם לשכנעם להטיל חרמות על ישראל הרי שבמודע, מונע הוא ברגל גסה את שניתן לו על-ידי השלטון הדמוקרטי הישראלי ורוחב לבו הדמוקרטי של העם היושב בציון, היא זכות הבעת הדעה. והרי כי כן, הצבועים בינינו מדברים על חופש אקדמי אך הלכה ולמעשה מכוונים לסתימת פיות הציבור, למעט פיותיהם שלהם. ובאם זה אינו פשיזם, הרי פשיזם מהו?
תמיכתם של מרצים וסטודנטים באוניברסיטה באותו גורדון, מוכיחה עד כמה עקרונות הדמוקרטיה אינם שגורים בידי אקדמאים וסטודנטים בישראל. הצבועים מדברים על חופש הביטוי הנובע מהמשטר הדמוקרטי בעוד שמעשיהם, פנייתם לפריצי ארצות הים, מקעקעים את המשטר הדמוקרטי ומכאן את חופש הדיבור. לגיטימי לחלוטין ואף רצוי למתוח ביקורת על התנהלות החברה או הממשלה בישראל, בהחלט לא לגיטימי הוא להזמין קלגסים מארצות הים אשר יחסלו את חופש הביטוי והמחשבה בישראל.
מעשה גורדון מורה על כי הדמוקרטיה עבור אנשים אלו הינה אך המלצה, על תנאי בלבד. דהיינו, כל אימת שהדמוקרטיה נוטה חסד לשכבה אג'נדתית מסוימת הרי שיש לקבלה ומשחסדה של הדמוקרטיה, בדרך בחירות לגיטימית, פונה לעבר קבוצה אידיאולוגית השונה מהם הרי שהיא, הדמוקרטיה, בזויה ויש לעקפה.
גורדון ודומיו אינם מעוניינים להתמודד באמצעות טיעוניהם עם הציבור משום שיודעים הם כי הציבור אינו מקבלם ולכן נוקטים בצעדים טוטליטרים, נכון יותר לומר פשיסטים על-מנת לכפות את דעתם בכוח הזרוע על תושבי מדינת ישראל. אין המדובר כאן בחופש אקדמי באשר הם קוראים להחרים את מדינת ישראל והמוסדות האקדמיים בה ראש וראשון, ובכך מצמיתים את קיום האקדמיה הישראלית וחורבן האקדמיה וחופש הדיבור בה כתוצאה.
פעולתו זו של גורדון חוברת לפעולות עמותות "משנאי החינם בינינו" אשר חרטו על דגלן את קיעקוע הדמוקרטיה הישראלית בכך שפונים לפריצים מעבר לים, דוגמת האיחוד האירופי וחוסיין אובמה, להפעיל על ישראל לחץ דיקטטורי-פשיסטי מפאת שטיעוניהם אינם עומדים עוד למול ההיגיון הצרוף של הציבור. מזה כ-20 שנים פועלות מאות ואלפי עמותות במימון שוטמי ישראל אנטישמים מעבר לים על-מנת להביא את מדינת ישראל על ברכיה ולחסלה כיישות ריבונית, יהודית, עצמאית.
חוסר הפעולה והאדישות הציבורית משך שנים רבות לקיום עמותות חוץ פרלמנטריות אלו הביא ישראלים רבים בינינו, אשר ישראל והיהודים אינם כוס התה שלהם מלכתחילה, למחשבה כי אין רע בזה 'מסלול עוקף הדמוקרטיה'. בעיקרם, אנשי אקדמיה ו"נאורים-אוניברסלים" למיניהם אשר שאבו עידוד מעמותות עוכרות עמן כגון "שלום עכשיו", "בצלם", "שוברים שתיקה", "עדאללה", "מוסאווה" ועוד מאות נוספות אשר עיקר פעולתן אינו בקיום שיח ציבורי לגיטימי במסגרת מדינת ישראל, אלא בהפצת תעמולת שיסוי הכוללת קריאות לחרמות כנגד ישראל ברחבי העולם תוך ליבוי האש האנטישמית בכל אתר ואתר. זהו הרקע לפעולתו האחרונה של גורדון ורבים שכמותו באקדמיה הישראלית.
והתוצאות השליליות אינן מאחרות להגיע. כל מצורע וזב חוטם בעולמנו חש כי יכול הוא לפנות מעל ראש השלטון הלגיטימי במדינת ישראל אל האזרחים ו"לשכנעם" לפנות כנגד נבחריו על-מנת ליישם מדיניות שרובו המכריע אינו תומך בה. דומה שמדינת ישראל אינה נתפשת יותר כריבונית ומשטרה הוא בזוי ואינו לגיטימי. אנו חוזים במנהיגים אירופיים כמו גם אמריקני המתערבים בגסות במהלכה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אפילו מוקיון פשיסטי כהוגו צ'אווס הוונצואלי מתיר לעצמו להופיע בסוריה ולקרוא "להמון הנבער" בישראל לצאת כנגד "ממשלתם הרצחנית". זו הינה תוצאה ישירה של פעולות "משנאי החינם בינינו". אנו בהתנהלותנו הפכנו ללעג ולמשיסה אצל אומות העולם.
באם חלקים בנו הינם כה אוטו-אנטישמים, הפונים כנגד עצמם ובשרם, מה לנו כי נלין על האנטישמיות בעולם כנגדנו היהודים? אנו עצמנו מהווים חלקה של האש המלבה את השנאה כלפינו. האנטישמים בכל אתר ואתר חשים ברוח הגבית הנושבת מהאוטו-אנטישמים הישראלים בינינו ומקבלים בכך עידוד כי פועלם הינו לגיטימי להלל.
בעולם בו התנהלות חתרנית פנימית אינה מקובלת והשיח הדמוקרטי הלגיטימי והפנימי הוא המושל בכיפה, למרות מהפכת המידע האינטרנטי, הרי פעולות השוטמים מבפנים בינינו מתקבלות בעולם כאמת שאין לחלוק עליה מפאת שבאם לא הייתה כזו (לכאורה), הרי לא הייתה נעשית (שוב לכאורה).
את שהיה מקובל בזמנים עברו, במאה הקודמת, בהם שלטו משטרים טוטליטרים בכיפה והדרך היחידה לקעקעם הייתה הוצאת "הכביסה המלוכלכת" חוצה מהמדינה, אין בו צורך יותר בעולם רווי תקשורת ד'היום. על-רקע זה בולטת "האמינות" (שוב ושוב לכאורה) של "משנאי החינם בינינו". חופש הדיבור והביטוי אשר כה חיוני לחברה דמוקרטית, פרץ וניתץ את גבולות המותר. חופש הביטוי הישראלי הפך לחופש השיסוי, בריש גלי.
הדבר נובע ראש וראשון מפעילתו מנתצת הדמוקרטיה של בית המשפט העליון אשר היטה את הכף באורח המסוכן לקיום מדינת ישראל, כלפי זכויות הפרט, בעודו מצמצם באורח בוטה וגס את זכויות הציבור. פעולתו זו אינה נובעת מחוסר שימת לב לאשר הוא מעולל, אלא בכוונת מכוון, על-מנת לנתץ את חוסנה של מדינת ישראל וזאת כדי להביאה לכניעה למסלול האג'נדה החד-צדדית בה חבריו מחזיקים.
המשטר הדמוקרטי חייב באיזון מושלם ככל הניתן בין זכויות הפרט לזכויות הציבור. הטיית הכף באורח שאינו מידתי לעבר זכויות הפרט יוצרת אנרכיה של הפרטים המביאה כמובן לאנרכיה ציבורית, הפועלת באורח סיבובי כנגד אותם הפרטים בסופו של יום. מאידך-גיסא, הטיית הכף לעבר זכויות הציבור על חשבון זכויות הפרט גוררת אחריה כתוצאה, את שלטון המשטר הטוטליטרי, דוגמת רוסיה הסובייטית, אשר אף היא פועלת כנגד אותם הפרטים בסופו של יום. מערכת המשפט כמערכת, ניחנה בשכלתנות של 'קינדרגרטן', משחקת באש בלא שתשכיל להבין את אשר הינה מעוללת. על כתפי הפירומנים המשפטיים הללו ניצבים אנשים צינים, צדקנים, פוסט-ציונים, פוסט-יהודים, פוסט-דמוקרטים המנצלים את ה"פירומניה המשפטית" "האוניברסלית", על-מנת לעשות הון פוליטי אישי ואג'נדתי, כדוגמת ניב גורדון וחבר מרעיו מהאקדמיה.
במסגרת זו, הכוללת גם את פרקליטות המדינה השותפה למעשים הנלוזים הללו, כל התבטאות כנגד ערבים נחשבת "להסתה גזענית" ומקבלת לכן ביטויה בבית המשפט ככזו, ואילו כל התבטאות רצחנית כנגד יהודים מתקבלת בקורת רוח בחוגים אלו וכמובן ללא תגובה ראויה. באותה הרוח, כל הסתה לרצח הבאה מכיוון גוש השמאל כלפי גוש הימין הינה מבורכת ונתפסת כאינה נצרכת לתגובה משפטית הולמת. מנגד, התבטאויות מופחתות משמעותית, אנמיות ביחס, של גוש הימין כלפי השמאל נחשבות בבית המשפט להסתה לרצח וכמובן מבצעיה מקבלים עונשם הבלתי מידתי בעליל. ראה ביסוס עובדתי נחרץ לאמור כאן, בספר "משנאי החינם בינינו" אשר קישורו מובא בתחתית המאמר.
ומה באשר לצמד "האמניות" (מי קבען ככאלו?), אשר מציגות בבית סוקולוב בתל אביב תערוכת 'טרור פמיניסטי' ובו שבעה דיוקנאות של מחבלות פלשתיניות, אשר ביצעו פיגועי טרור רצחניים בישראל, בדמות מדונה הקדושה הנוצרית, נושאות תינוקות ישו רכים (אכן אלו שניפצו גולגלות העוללים במעשיהן הנפשעים), וכאשר מאיימים לחסל תערוכתן, מתבכיינות אלו וטוענות כי בשם חופש הביטוי התכוונו בכלל להעביר מסר של אזהרה ושלום. ברי כי שתי יוצרות התערוכה הללו התברכו בטעם רע במיוחד במקרה הטוב ובחוסר-הבנה-בועתי לגבי הלך הרוח הציבורי בישראל במקרה היותר גרוע. למה הדבר דומה? להכחשתה הפומבית של השואה הנחשבת בידי גורמים אוטו-אנטישמים ואנטישמית אך "כזכות הציבור לדעת" במסגרת "חופש הדיבור האוניברסלי. כדי ביזיון וקצף. זו ההוכחה הניצחת כי יש להציב גבולות לחופש השיסוי האנטישמי והאוטו-אנטישמי.
והכיצד נתעלם ממחאת השמאל הפשיסטי העולמי כנגד פסטיבל הקולנוע "עיר לעיר", לציון 100 שנים לעיר תל אביב הנערך בטורונטו, קנדה. קשה יהיה למצוא המבדיל בין "משנאי החינם הישראלים בינינו" לבין 50 "האמנים" האמריקנים שזמנם עבר ולמרות זאת תאוות הפרסום עדיין מקננת בם במלא עוזה, המחרימים את הפסטיבל בטענת "שיתוף פעולה עם התעמולה הציונית". גם כאן הסיבה והמסובב חברו יחדיו. אלה הישראלים ואלה האמריקנים רוקדים שלובי זרועות יחדיו סביב מדורת החרמות כנגד ישראל, מפאת שנאת היהודים וישראל. אלו כאנטישמים ואלו כאוטו-אנטישמים.
חשוב להזכיר כי פעולות השיסוי וההסתה, באין מכהה, תוך מתיחת ופריצת גבולות המותר בדמוקרטיה, מופעלות גם בקרב האוכלוסיה הערבית ובעיקר על-ידי פעילי "הפלג האיסלאמי הצפוני" כמעשה יום ביומו במסגדים ובעצרות פלשתיניות לאומניות בתוככי ישראל.
ובכך, "משנאי החינם בינינו" היהודים כמו גם הערבים-פלשתינים בתוככי מדינתנו, בתמיכת השמאל העולמי המגשש נואשות אחר מושא פעילות חדש ומצאו בדמותה של הציונות, חוברים במחול-המחניים לסיכול קיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל, הן במעשה והן במחדל, אלו בקוצר ראייה ואלו בכוונת מכוון.
